רשומה בהשראת הנושא החם - אחדות העם והדילמות של החילונים.
בימים אלה מתנהל שיח ציבורי טעון על אחדות העם והדילמות של החילוניים למה שנראה בעיניהם כשחיקה של הסטטוס קוו וכהחמרת תופעת ההדתה המתוכננת במרחב הציבורי החילוני - קיבוע תופעת הפרדה מגדרית לצורך תפילה מחוץ לבתי הכנסת, בכיכרות בלב המעוזים החילוניים.
לחילוניים ברור שאין מדובר בתופעה תמימה ורבים מהם רואים בזה הכנסת אצבע לעין של ממש. כיצד היו מגיבים בצד האחר לו היו נערכים מצעדי גאווה בלב בני ברק, או בלב שכונה דתית בירושלים או כל עיר אחרת? וכי מדוע לא? הרי הסטטיסטיקה של 1:10 להט"בים - נכונה לאוכלוסיה הדתית בדיוק כמו לאוכלוסיה החילונית.
רשומה זו עוסקת בהדתה המתוכננת שהחלה לא מהיום עם נסיונות חדירה למערכת החינוך הממלכתית החילונית. לרבים מהקוראים בטח ישמע הזוי שמנהל בית הספר היסודי ממלכתי החילוני שבו למדתי בעיר הרצליה - היה חרדי ליטאי של ממש.
זה היה בשנות השישים במאה הקודמת, שבהם ניהל ביד רמה מנהל חרדי את בית הספר ע"ש חיים ויצמן - בית ספר יסודי 8 שנתי שבו למדתי. א. אבנרי - היה שמו של המנהל.
לא מכיר את ההיסטוריה כיצד הגיע מנהל חרדי לנהל בית ספר חילוני בהרצליה. האם היה כזה מאז ומתמיד או שחזר בתשובה לאחר שמונה כמנהל. מה שכן זכור לי הוא שוועדי הורי התלמידים ערכו מאבק בלתי מתפשר ברצונו של א. אבנרי לחייב את התלמידים בחבישת כיפות, בשיעורי התנ"ך והתושב"ע.
אז בחבישה גלובלית של כיפות הוא לא הצליח, אבל בכיתה ח' הוא דאג ללמד אישית תושב"ע את כל כיתות המחזור. לאחר היכנסו לשיעור היה עובר בין התלמידים ומושיט לעברו של כל אחד את כובעו השחור, שהכיל כיפות משי שחורות (לא ממש הגייני הייתי אומר). ממבטיו היה ברור שאין מקום לסירוב - אצלו הבנים ילמדו תושב"ע אך ורק עם כיפות.
אבל זה עוד לא הכל. במשך שמונה שנים, שנה אחר שנה, שבועיים לפני כל חג - למעט שיעורי החשבון, טבע, (ואנגלית מכיתה ו'), כל שאר השיעורים במקצועות ההומניים (ספרות, לשון, הבעה בכתב, תנ"ך, היסטוריה וגיאוגרפיה) היו מוקדשים אך ורק ללימודי הילכות חג ותורה, מלווים בזמירות כמו "מפי אל", "על שפת ים כינרת", שהייתי יכול למלא בהן כאן פוסט שלם, אבל להדגמה אסתפק בשני אלה שהזכרתי:
ושתבינו, בשנות השישים אינני יודע מאין א. אבנרי המנהל השיג תקציב לרכישת מערכת קריזה משוכללת לכל כיתה, עם מרכז פיקוד בחדרו (הילכה בקרבנו הילדים השמועה שמערכת הקריזה איפשרה למנהל גם להאזין למתרחש בכיתות. מה שחיזק את האמונה הזו היא קריאות הפתע שבהן היה מזמין בדחיפות את המורה לשיחה בחדרו במהלך השיעורים. מותיר אותנו ללא מורה).
ומרמקול שבכיתה היינו נאלצים לשמוע במשך 8 שנים בימים שני וחמישי איזו תפילה של כרבע שעה, של משהו שהדבר היחידי שאני זוכר ממנה (כי שעממה אותי) הוא " היום יום שני (או חמישי), שבו היו אומרים הלוויים בבית המקדש... בלה, בלה, בלה.
ובבוקר כמעט כל יום שישי, היינו נאלצים לשמוע דרך הרמקול שבכיתה שעה של זיופים של תלמיד שהגיע למצוות וקורא בטעמי מקרא את פרשת השבוע.
אני בטוח שבבית הספר החילוני שלי הייתה חריגה משמעותית במספר השעות שהוקדשו ללימודי קודש, מעבר לתוכנית של משרד החינוך לבתי הספר הממלכתים החילוניים, בשל "רוח המפקד". בעוד שתלמידים דתיים ומסורתיים בהרצליה למדו בבית הספר הדתי ממלכתי "בר אילן" הסמוך לבית הספר "החילוני" שלנו. נראה לכם ששם לימדו תורת האבולוציה ושאר לימודי העולם הנאור שנחשב בעיניהם ככפירה?
ואפילו בתיכון הממלכתי חילוני היחיד דאז בהרצליה, למדנו במשך שנה שלמה בכיתה ט' מסכות "בבא מציעא" ו"בבא בתרא", כשממש לא הבנתי מדוע חשוב (לאחר שבועה) איך לחלק טלית אחת בין שני אנשים, שכל אחד מהם טוען שהוא זה שמצא טלית עזובה ברחוב. וכי מה יכולים לעשות המוצאים עם חצי או רבע טלית לאחר חלוקתה? חחחחח.
אז האם לדעתכם לא הייתה אז הדתה במערכת החינוך החילונית שלנו? בעוד שהחרדים פטורים מלימודי ליבה, עלינו כפו למעשה לימודי ליבה דתיים. האם יצא לכופים משהו מזה? לדעתי נהפוך הוא. זה רק העמיק בנו את תחושות ה"אנטי דת". בפגישות המחזורים שהיו לנו מיוצאי בית הספר היסודי והתיכון שבהם למדתי, לא היו חוזרים בתשובה. כי כפייה דתית רק ממאיסה.
אני שומע שיש לא מעט חילוניים הממעיטים בחומרת התופעה החדשה של ההפרדה המגדרית לצורכי תפילות במרחב הציבורי החילוני. למרות החוק האוסר זאת, לא מעטים הם קווי האוטובוסים שבהם הנוסעים כופים באלימות הפרדה מגדרית של הנוסעים בתחבורה הציבורית (הגברים במחצית הקדמית של האוטובוס ונשים במחצית האחורית). ולאחרונה יצאו רבנים של ערים מסויימות בפסקי הלכה האוסרים על נשים לדבר בקול רם באוטובוסים. מי קובע מהם הדציבלים המגדירים מה זה קול רם?
אז האם אין מדובר כאן בשחיקה חד צדדית מתקדמת של הסטטוס קוו על ידי המיעוט החרדי/ לאומי דתי במרחבים הציבוריים?
והנכדה שלי שלומדת בגן טרום חובה חילוני בירושלים (כי יש גם הרבה אחרים דתיים), כשהגיעה אלינו השבוע לביקור פתאום מזמרת משום מקום "ברוך אתה אדוני, אלוהינו מלך העולם..." ושרה כמה פעמים את השיר "עם ישראל חי, כי אנחנו מאוחדים (כשהיא משבשת את המילה מאוחדים במיוחדים)"...
האם אין זו הדתה בקרב הגיל הרך החילוני? וכשהנכדה שאלה מדוע אנחנו לא מדליקים נרות שבת? אימא שלה הסבירה שאצלנו לא מדליקים נרות שבת ולא מתפללים. וזה הזכיר לי את מרים שפירא, המורה המסורתית שלי בבית הספר החילוני, שבלימודי הלכות פסח בכיתה ב' - ציינה והדגישה ש"בימי הפסח בכל בית ישראל לא אוכלים חמץ". ואני אז קמתי וצעקתי: "אצלנו אוכלים לחם בפסח"! כבר אז החינוך המשיחי הזה של הגיל הרך החילוני ממש החליא אותי. אצלי נסיונות שטיפת מוח יוצרים רק אנטי.
האם התחזקות ההדתה, ההפרדה המגדרית במרחבים הציבוריים והתמיכה הגורפת של רבני ש"ס, "אגודת ישראל" ו"דגל התורה" האשכנזיות בהשתמטות משירות צבאי חובה - האם כל אלה בעצם יובילו רק למלחמת אחים מרה?
לסיכום אני מאמץ מילה במילה את דבריו של מוטי: "עם כל הכבוד שיש לי לדתיים, אני נגד "קירוב לבבות" מזויף שמשמעותו שאנחנו החילוניים נתקרב לדת. אני מאמין ב-"חייה ותן לחיות" כל עוד אין פגיעה באנשים אחרים. הדרישות של הדתיים לעיתים (לא תמיד) פוגעות בנו וגם בחלק מהקהילות שלהם עצמן (היחס של חלק מהחרדים לנשים מזעזע אותי כל פעם מחדש). גם לנו החילוניים יש תרבות, מנהגים ואמונות. זכותנו לחיות לפיהם לא פחות מאשר לדתיים הזכות לחיות לפי התרבות, המנהגים והאמונות שלהם. אני אתנגד לניסיונות של כפייה דתית ככל יכולתי".
* ראו גם בפוסט כפיה דתית בירושלים
