מלחמה יום 24 - התמודדות של פעוטה

 בשבת האחרונה ארחנו את משפחת הבת והבן. קטינא שאלה מראש אם גם הדוד יגיע ושנענתה בחיוב, הצטיידה בשני "משחקי בניה שהדוד אוהב לבנות איתה". תוך שהם משחקים, אימא של קטינא שואלת "מה היית מבקשת מהקוסם מארץ עוץ"? ל"אומץ" ו"לב" היא מנידה ראשה בשלילה. אז "אולי מוח"? וקטינא משיבה מיד "יש לי שכל"! אנחנו מתאמצים שלא לפרוץ בצחוק. "אז מה היית מבקשת מהקוסם"? שאלה אותה אימא והיא משיבה "שתגמר המלחמה". ואז הדוד שואל את קטינא מה הוא היה מבקש מהקוסם מארץ עוץ. "מוח" היא עונה וכשקטינא הבחינה שהדוד העמיד פני נעלב, היא תיקנה ואמרה שהוא היה מבקש מהקוסם כמו דורותי - לשוב הבייתה, הבית שלפני סופת הטורנדו. ושניהם המשיכו לשחק וקטינא משמיעה צחוקים מתגלגלים חמודים.

לאחר שמיצתה, ביקשה נייר וצבעים והתחילה לצייר. אני מציע לקטינא שאולי תצייר את הדוד שהעמיד פני ישן, כמו שהיא מציירת את אבא שלה כשחוזר עייף מהעבודה. אבל היא לא מקבלת הוראות ומציירת מה שבא לה. וכששאלתי מה תציירי לי, היא החלה משרבטת על דף חדש והגישה לי את זה:

שירבטה דמות בהשראת "הלו קיטי". ומציינת - "וכאן ציירתי לקיטי עגיל וכאן סיכת שיער...". כששואלים אותה מה תרצי להיות כשתהי גדולה, היא אומרת: "זמרת, ציירת ומוכרת בתים" 😀.

לאחר שמיצתה לצייר, שאלה את הדוד אם הוא רוצה לקרוא איתה סיפורים. שניהם פרשו לחדר העבודה שבו יש פינת ספרים לקטינא.

בעוד הם עוסקים בקריאה, אנחנו המשכנו בשיח בסלון. התעניינו לגבי האבטחה בגן של קטינא. מסתבר שהגן עומד בתנאי של פיקוד העורף והוא שיש מרחב מוגן שיכול להכיל בגודלו את כל הילדים. על כן העיריה אישרה פתיחה של יום מלא בגן וגם צהרון עד לשעה 16:30, שממשיך באותו מבנה של הגן עם צוות שמחליף את הגננת והסייעות.

התנאי השני לפתיחת מוסדות חינוך הוא נוכחות של מאבטח עם נשק. אבל בעוד שלכל אחד מבתי הספר בעיר אכן יש מאבטח בשער וסיירת אבטחה לכל קבוצת בתי ספר סמוכים, על פי תקנה של משרד החינוך - תקנה זו, מעשה חֵלֶם, אינה כוללת את גני הילדים. על כן העיריה אינה מממנת אבטחה בגני הילדים. וגם בימים אלה מסרבת לממן אבטחה לילדי הגנים.

אמנם מבנה הגן של קטינא הוא קומפלקס הצמוד לשני מבנים של גני עיריה נוספים, במתחם מגודר סגור ועם שער נעול בכל שעות היום, שניתן לפתיחה מתוך הגנים על ידי מערכת אינטרקום ומצלמה, אבל אין מאבטח נושא נשק. 

ההורים כמובן אינם שקטים ולאחר שנהנו בשלילה מהעיריה, התארגנה נציגות הורים משלושת הגנים, לפעול להעסקה של מאבטח פרטי, שעלותו תתחלק בין ההורים של כמאה ילדים השוהים בקומפלקס הגנים הזה.

בגנים העירוניים בעיר של קטינא יש לכל גן גננת אחראית חמישה ימים בשבוע ורוטציה עם גננת מוסמכת שניה יום אחד בשבוע ויום אחד נוסף אחת לשבועיים. כאמור, לצהרון צוות נפרד חמישה ימים בשבוע, למעט ימי שישי.

שתי הגננות ברוטציה מאוד שונות זו מזו באופיין ובשיטות הלימוד. הגננת המשנית א' אימהית וחמה. מעבירה נושאים במשחק ובשירה ומצלמת. בימים שלה היא מעבירה להורים צילומים של הילדים בפעילויות שונות. עבור קטינא זהו גן חדש עם ילדים חדשים. רובם בגן הזה כבר שנה שניה. התמונות של א' מראות לנו שלמרות הזמן הקצר ופסק הזמן הארוך בשל החגים והמלחמה, קטינא השתלבה יפה בפעילויות השונות בגן, היא שמחה שם ורכשה חברות וחברים חדשים. בתמונה הבאה י' וקטינא נחות בפינת המנוחה שהיא גם פינת הספר. י' בגן הזה כבר שנה שניה והיא וקטינה הפכו להיות חברות נפש.   

בפריים של התמונה הבאה, ליד שתיהן מעיין בספר א', אחיה התאום של י'. קטינא גם חברה שלו ולדבריה עם עוד חמישה (ילדים וילדות) שהיא מזכירה את שמם.

 

כאמור, לגננת הראשית ע' שיטות הוראה שונות משל א'. מתנהלת עם הילדים בשלווה, מנהלת הרבה שיחות נושא עם כלל הילדים ושיחות עומק אחד לאחד עם הילדים. ובניגוד לגננת א' היא לא מצלמת במשך השבוע, למעט בימי שישי. אצלה לכל זמן ועת לכל חפץ.

כששאלנו את קטינא את מי משתי הגננות היא אוהבת, היא אמרה "גם וגם". אבל בבית היא מספרת לאימא שהיא קצת אוהבת יותר את ע' האינטלקטואלית, הרגועה והמאופקת יותר. מקבוצת הוואטסאפ של ההורים, מתקבל רושם דומה לגבי שתי הגננות מההורים של הילדים שהם בגן הזה כבר שנה שניה. אבל זה דווקא נחמד שהילדים נחשפים לשתי שיטות לימוד שונות, של גננות ברוטציה. בעיר שלנו, לכל אחת מהגננות הגן שהיא אחראית עליו, אבל כל אחת מהן עושה רוטציה פעם או פעמיים בשבוע בגן אחר.

הבת מספרת לנו גם שקטינא מאוד אוהבת ומעריכה את קופסאות הבנטו "שמכינה לה מאמא שלה". בכל בוקר קטינא מתלהבת לראות את הבנטו של היום. מבקשת להסביר לה כל פרט ופרט בקופסא ואומרת: "אני אוהבת שמאמא מכינה לי קופסא הכי יפה וטעימה". ומספרת שגם הגננות, הסייעות והחברות שלה מתלהבות מהבנטו-אים. וזו הקופסא של יום 23, שהנושא שלה דובונים. 

והקופסא של יום 24:

לאחר שעה ארוכה, חזרו אלינו קטינא והדוד משעת סיפור. הבן נראה תשוש. לאחר קריאת עשרה ספרים, קטינא שהבחינה שהדוד כבר התעייף, החליטה לספר בעצמה לדוד סיפורים שהמציאה תוך דפדוף בדפים המצויירים של עוד שני ספרים.

בדרך כלל, מכינים את קטינא אצלנו לשינה - רחצה, צחצוח שיניים ולבישת פיג'מה. כי בנסיעה חזרה לביתם היא לעיתים נרדמת ומכניסים אותה מהמכונית היישר למיטה. אבל הפעם נסעו ללא הכנה אצלנו, כי מאז המלחמה קטינא מתקשה להירדם ולכן העדיפו לקיים אמבטיה וטקס השינה בבית שלה. 

 בעודי מסיים כתיבת פוסט זה, בשעה 14:30 נשמעת אזעקה למטח טילים שנשלח לעבר ירושלים ולעבר ישובי עוטף ירושלים. בעודי בממ"ד, שמעתי מספר בומים עמומים של יירוט כיפת ברזל. לאחר רבע שעה, הגננת ע' של קטינא עדכנה את ההורים שהאחראית על הצהרון דווחה שהכל בסדר, שהילדים נכנסו יפה לממ"ד והם רגועים.

מלחמה יום 19 - התמודדות של פעוטה

 ביום המלחמה ה-19, נראה שהפעוטות מסתגלים פחות או יותר. וכך מדווחת להורים הגננת הראשית ע' של קטינא בגן גפן.

ברכה לחיילים מילדי גן גפן

והגננת השניה א' גם היא מדווחת להורים:

מקשטים חלזונות:

ואיזה צירוף מיקרים ראו גם מה בקופסת הבנטו, באהבה ממאמא של קטינא: חלזון פיצה, דשא גבינה צהובה, כריך פרח חמאת בוטנים, פרחי פלפל, פרחי תפוח ,קרקרים, יוגורט וחביתה.

לו תמשך כך שיגרת המלחמה בגנים ובבתי הספר ושנזכה לשקט במהרה.

מלחמה יום 16 - התמודדות של פעוטה

ביום חמישי בשבוע שעבר, פתחו את הגן של קטינא עד לצהריים כי הגן עמד בקריטריונים של משרד החינוך והעיריה. את הממ"ד של הגן שהיה מין סוג של מחסן פינו מכל מה שלא נחוץ וסידרו אותו יפה. פרסו להם שם שטיח וציידו את הממ"ד במשחקים ובציוד חרום. הבת לא שלחה בשבוע שעבר את קטינא, רצתה לראות כמה ילדים מגיעים ומה מספרים הוריהם.

בשישי משפחת הבת הגיעו אלינו בסביבות חמש לארוחת ערב וחזרו לביתם בשמונה וחצי. לא היו אזעקות בירושלים וגם אם היו, יש לנו מקום בממ"ד שלנו. קטינא שיחקה בכיף, בנתה מבנים מ"לגו" מגנטים, וביימה מסיבות לבובות. יש לה את זה. יכולת בימוי והצגה מרשימים לגילה, לצפייה ואינטראקציה עם המשפחה כקהל.

ביום רביעי בשבוע שעבר קטינא ביקרה את בני הדודים שלה (בת בכיתה א' ובן בגילה של קטינא) בעיר אחרת. למרות שעשינו הכל כדי לספק לקטינא מינימום פרטים לגבי המלחמה, אצל הבני דודים נחשפה למה שרצינו למנוע ממנה. הבת סיפרה לנו שכנראה בגלל הירידה למדרגות באזעקות ומה ששמעה מבני הדודים, היא מתקשה להירדם מעבר לרגיל ומבקשת נוכחות של אחד ההורים עד שנרדמת.

כשבאה אלינו לביקור ביום שישי, שאלה אותי "למה יש מלחמה". מה אני יכול להגיד לה? מה היא כבר יודעת מהבני דודים? עניתי "כמו שהילדים רבים לפעמים בגן ומשלימים, ככה גם מדינות רבות ביניהן". לא היה לי משהו בלתי מפחיד פחות מזה, בהבזק של רגע, מבלי להסס ולומר את זה באופן רגוע. וכשאמרתי את אשר אמרתי נתנה בי מבט נוקב. כמה דקות לאחר מכן חזרה על השאלה, כדי לאמת שהיא מקבלת אותה התשובה.

אחת לתקופה אני מזמין כמות של ספרי ילדים מחנות הוצאת ספרים. בשל הזמנת כמות, כל ספר שמחירו בחנויות ובאינטרנט לא פחות מ- 40-50 שקלים, אני מקבל הנחת כמות במחיר 20 שקלים לספר ומשלוח חינם לבית תוך שני ימי עסקים. כל שבועיים או שלושה שבועות אני נותן לקטינא ספר חדש. היא מאוד אוהבת ספרים, וכשביקשו מהילדים בגן לספר על המשפחה שלהם, היא סיפרה על סבתא ח' שקונה לה בגדים ואביזרים ועל סבא קנקן ששר לה שירים ומביא לה ספרים.

לאחר שבחודש האחרון לא הבאתי לה ספר חדש, נתתי לה את הספר "סיפורי נסיכות לכל המשפחה". היא ממש שמחה וביקשה מיד להקריא לה סיפור אחד שבחרה. וציינה שתבקש שיקראו לה אחד לפני השינה כדי שיהיה לה נעים להרדם.

בכיתת הגן של קטינא 30 ילדים בני שלוש וארבע (חלקם מתקרבים לגיל חמש) נדרש לפי התקן נוכחות של גננת ושלוש סייעות. היום, יום ראשון, לא היה ברור אם יפתח הגן, כי אחת מהסייעות היתה בחופש. אבל העיריה סיפקה מחליפה ולכן נפתח הגן. בנוסף גם ממשיך להתקיים צהרון (באותו מבנה בגן), שמפעילה אותו עמותה בסיבסוד משמעותי של העיריה. התשלום הסימלי לצהרון כולל גם קייטנות בחופשים. הצהרון מתנהל על ידי צוות מקצועי של גננת ושתי סייעות שקטינא מאוד אוהבת, מקבלים שם ארוחת צהריים ברמה סבירה פלוס ושלושה חוגים בשבוע. אז למרות המלחמה, מתנהל לעת עתה בגן יום לימודים מלא, למעט לימודים בימי שישי.

אז היום (יום ראשון) בבוקר, קטינא הלכה לגן בשמחה רבה.

ומאמא (כך היא קוראת לאימא) הכינה לה מיכל אוכל (בנטו) מושקע מכל הלב כרגיל, לארחת בוקר בגן.

בארבע וחצי סיימה את יום הלימודים הראשון, מאז שיצאו לחופש סוכות שהתארך בשל המלחמה לשלושה שבועות. איך היה בגן שאלה אותה אימא? וקטינא השיבה "היה כיף, בהתחלה בכיתי קצת אבל התגברתי". הבת חששה שתשמע מהילדים סיפורים מפחידים על המלחמה, אך היא חזרה שמחה ורגועה. מקווים שלא תהיה איזושהי התבטאות מדאיגה מאוחרת. וזה ציור שציירה ושלחה לי לטלפון.

כולנו תפילה ששיגרת הלימודים תימשך.

מלחמה יום 10 - התמודדות של פעוטה

בהמשך לרשומה "מלחמה - מה מספרים לפעוטה?", המשויך לנושא השרביט החם. 

בשבוע המלחמה הראשון, קטינא ביקשה לשלוח הודעה קולית לגננת שלה : "אני מתגעגעת לגן. שתיגמר המלחמה ושיהיה טוב. אוהבת אותך". הגננת שולחת לילדים בכל יום סרטון, שיר חמוד ודפי יצירה בנושא מסוים. למשל הצגה ושיר על הסתיו ועל הנחליאלי.

קטינא צובעת ומציירת "דברים של גשם"

ההורים מקפידים על שמירת שיגרה גם במלחמה: זמני השכמה ושינה כרגיל. זמן ליצירה, זמן למשחקים זמן לקריאת סיפורים... בתחילה קטינא מבקשת לספר לאימא או אבא סיפור. מדפדפת בספר וממציאה סיפור על פי התמונות. לכשמסיימת מבקשת "עכשיו אימא תקראי את לי". בערב, לאחר האמבטיה, חוזרת ומספרת לאבא שוב את הסיפור שהקריאו לה. לאחר כיבוי אורות מחבקת בובה תורנית מהמבחר, מספרת לה ומסכמת בקול את מעללי היום ונרדמת. למרות המלחמה, מקפידים בכל יום לצאת מהבית עם קטינא לזמן קצר לגן השעשועים בפארק הצמוד לבית.

למרות המצב ובשל סטטיסטיקת מטחי הטילים לירושלים, משפחת הבת לקחו סיכון סביר ובאו לבקר אותנו (מרחק נסיעה של כעשר דקות) בערב יום שישי. חלק מהשיגרה של קטינא היא לבקר את סבתא וסבא בכל סוף שבוע, בשישי או בשבת. גם הבן הגיע אלינו לסופ"ש (מעיר אחרת, עם סטטיסטיקת מטחי טילים גבוהה יותר ובבית ללא ממ"ד אבל עם ירידה של קומה אחת למקלט). קטינא מאוד אוהבת לשחק עם הדוד ובשבוע שאינו מגיע, היא שואלת מעט מאוכזבת למה לא הגיע.

אז ביום שישי, לאחר ארוחת ערב היא שיחקה אצלנו ובנתה מבנה הנדסי עם "מעלית" לכלאבי (בובת כלב קטנה שהביאה מהבית).

כששאלנו את קטינא בפליאה "וואו, איך עשית את זה"? היא עונה "יש לי הרבה מוח". מהממת אותנו מתאפקים שלא לצחוק. חשבתי מאיפוא הקטנה הזו יודעת בכלל מה זה מוח? כנראה זכרה שלפני כארבעה חודשים, סבתא לקחה אותה להצגה "הקוסם מארץ עוץ", שבה אחד הגיבורים הוא דחליל מקש שמבקש לעצמו מוח. כבר גילינו שלקטינא יש זיכרון פנומינלי. משמיעים לה שיר פעם או פעמיים והיא זוכרת לשיר אותו על כל מילותיו. לא שוכחת אף שיר שלמדה. ולכן יש משהו בזה שיש לה "הרבה מוח" 😀

ביום שני, מיד בתום טקס פתיחת מושב החורף של הכנסת, הבליחה אזעקה ומטח טילים נשלחו מעזה לעבר ירושלים. הפעם לא עברה אפילו חצי דקה ולפני שהספקתי להכנס לממ"ד, כבר נשמעו כמה בומים חזקים מאוד. הפעם נשמעו קרובים מאוד. זוגתי הייתה בעבודה, הבן בדירתו מחוץ לירושלים (שגם לשם נשלחו מטחים), הבת ומשפחתה בקושי הספיקו לצאת מהבית ולרדת קומה בגרם המדרגות לעבר המקלט. כרגיל התחלנו לשאול זה לשלום זה בוואטסאפ. אנחנו נמנעים משיחות בטלפון כדי שקטינא לא תלחץ (כמו שלא חושפים אותה לזוועות המלחמה בשידורי הטלוויזיה). כולם בסדר. גם הבת אמרה שהפעם נשמעו בומים ממש חזק. כנראה מספר נפילות ממש קרוב.

כרבע שעה לאחר מכן מקבלים מידע על נפילות מ"קבוצת מידע ירושלים" בוואטסאפ. בסרטון שנשלח תועדה נפילה אחת בסמוך לשכונה ירושלמית, ללא נפגעים. חלק מרקטה שיורטה צנח בקרבת מסגד אל אקצא. לא להאמין. שאר הנפילות היו במספר מקומות בעוטף ירושלים, ללא נפגעים. מטעמים מובנים לא אספק כאן את המידע. זמן מה מאוחר יותר, נשלח לקבוצה התיעוד הבא: ילדים פלסטינים בבית לחם חוגגים נפילת רקטה.

כנאמר, שווה תמונה מאלף מילים.

מלחמה - מה מספרים לפעוטה?

 

יום שישי, ערב שמחת תורה, התארחו אצלנו הבן ומשפחת הבת. היה כיף ואף אחד מאיתנו לא תיאר מה ילד יום. לא יודע מה גרם לי להדליק טלוויזיה בשבת בשעה שש וכמה דקות. כי בשבת בבוקר אין לי שום עניין במשדרי הטלוויזיה על ערוציה השונים ובכלל אני לא מתעורר בשבת כל כך מוקדם. והנה אני רואה שרשרת התרעות כתומה בלתי פוסקת מפיקוד העורף - שפרושה שטף אזעקות מהדרום ועוטף עזה, מהשפלה ומגוש דן, מהשרון עד לחדרה בצפון. בקצב ירי טילים מטורף ובלתי פוסק שעוד לא ידענו כמוהו, במשך למעלה מארבעים דקות ועד שהופסקו התשדירים הרגילים ועלו התשדירים המיוחדים - מכך כבר הבנתי באימה שפרצה מלחמה של חמאס משום מקום. לקח עוד לא מעט זמן של חוסר ודאות, עד שפרטי המחדל החלו להתברר בהדרגה באיטיות.

כמה שעות מאוחר יותר בצהריים, כבר ישבנו כמה מחזורים בממ"ד עקב אזעקות - סבב מטורף כל 10-15 דקות, בעוטף ירושלים ובכל אזורי פיקוד העורף בירושלים. 

הבת ומשפחתה גרים בשכונה ירושלמית ותיקה בבנין בקומה רביעית, בדירות ללא ממ"דים. על כן עוד בבוקר, בטרם התעוררה הנכדה בת השלוש, הבת הכינה תיק עם מה שצריך לשהות במקלט של הבנין, אם יהיה צורך. לנכדה ארזה בתיק הגן האהוב עליה בקבוק מים, חטיף במבה וכמה בובות אהובות.

בצהריים כבר נאלצו לרדת למקלט, כשהם משתדלים לא להקרין לקטינא לחץ ודאגה. במקלט הם ישבו לגמרי לבד עם עצמם. שאר הדיירים בבניין הם מבוגרים שלא הצטרפו. כנראה משום שלא מספיקים לרדת למקלט בפרק זמן של 90 שניות. למזלם קטינא לקחה את זה כחוויה משעשעת (לא מעט בזכות הגישה של ההורים). מאוחר יותר כאשר חזרו לדירתם, סבתא ח' (מצד האבא) התקשרה ושאלה את קטינא בטלפון: "אני מאוד מתגעגעת אלייך, מתי תבואי לבקר אותי"? ומה קטינא משיבה לה?: "סבתא, כשיגמרו הטילים אני אבוא אלייך".

למחרת היו שתי אזעקות בהפרש של כמה שעות זו מזו.  בפעמים אלה ירדו עם קטינא שתי קומות וישבו בגרם המדרגות, כעשר דקות בכל פעם. כי לרדת כל פעם ארבע קומות למקלט זה חתיכת מבצע. בעודם יושבים, נשמעו היטב כמה בומים של יירוטי כיפת ברזל ובום של פגיעה ישירה אחת בבנין בעוטף ירושלים. 

כשחזרו לדירתם קטינא שואלת את אימא שלה: "אתם, אימא ואבא שומרים אחד על השניה ועלי מהטילים. גם סבא וסבתא (שזה אנחנו) שומרים אחד על השניה. וסבא רבא (אבא שלי) וג' העובדת הזרה - שומרים אחד על השניה. אז מי שומר על הדוד ד' (הבן שלי) שגר בעיר אחרת? ומי שומר על סבתא ח' (שהתאלמנה מבעלה לפני כארבע שנים וגרה לבד)"?

קטינא כבר מבינה שירידה למקלט או ירידה של שתי קומות וישיבה בגרם המדרגות (תלוי בתדירות האזעקות) זה "כדי להסתתר מהטילים". וכדי לעבור את זה בשלום ושלא תפתח חרדות - כששבו לדירתם אחר הצהריים, אבא של קטינא המציא משחק של (בובות) "דינוזאורים שאוכלים טילים" ושיחקו בזה ביחד. ואחר כך קטינא התרכזה וציירה "פורטרט" של אבא שלה (שכל כך מעריצה) שוכב ונח בספה.

ביום שני נגמר להם האוכל ויצאו לגיחה לסופר הקרוב. ולפי חוקי מרפי, כשכמעט סיימו את הקניה, פילחה אזעקה . אין שם ממ"ד ולא מקלט. כמו כל שאר הקונים, לא היה היכן להתמגן. מזל, כי היו במטח טילים זה 3 נפילות עם פגיעה ישירה בעוטף ירושלים. את הבומים שמעו היטב. לאחר עשר דקות נסעו ברכבם ומיהרו לעלות לביתם מחשש לסבב נוסף. 

בבית קטינא מציירת הרבה בימים אלה. זה מרגיע אותה.

ומעסיקה עצמה בכל מיני פעילויות מונחות, כמו למשל הכנת מאפינס בננה מצופים בשוקולד צ'יפס.

קטינא כל כך ציפתה לחזור לגן לאחר חופשת סוכות. היא התחילה השנה גן טרום-טרום חובה עירוני חדש. לאחר כמה ימים היא הסתגלה ממש יפה לגן ולצהרון - שניהם באותו המבנה, אך עם סגל גננות וסייעות מתחלף. והיא רכשה כבר מספר חברות וחברים "שעוזרים לה להתגבר" (לדבריה) לסביבה החדשה. ואז, בקושי החלה שנת לימודים חדשה והנה פרצה לה פתאום מלחמה. ומי יודע לכמה זמן תהיה מושבתת מערכת החינוך?

פוסט מומלץ - איך מתווכים לילדים צעירים אזעקות והסלמה ביטחונית מלווה בחוסר וודאות - מאת קלודי טל.

המשך: מלחמה יום 10 - התמודדות של פעוטה

הרשומה משוייכת לנושא השרביט החם: מלחמת חרבות ברזל.

חברויות וחברים

 

רשומה המשוייכת לנושא השרביט . הביולוג האבולוציוני והאנתרופולוג רובין דנבר הציע מספר של ממש, שאף זכה לשם "מספר דנבר" - הרי הוא 150.

מספר דנבר הוא בעצם מספר הקשרים החברתיים שמוח האדם מסוגל להכיל. משמעותו - כמאה וחמישים הוא מספר האנשים שנוכל לזכור את שמותיהם הפרטיים ולשמור איתם על קשר. מספר זה נתמך גם על ידי אנתרופולוגים שחקרו חברות שבטיות. הסתבר כי שבטים שמספר חבריהם גדל מעבר למספר זה - מתפצלים במציאות לשני שבטים חדשים נפרדים. וודאי כל אחד מהקוראים יכול לראות זאת גם על עצמו. לכל אחד מעגל אינטימי הדוק של שלושה עד חמישה אנשים הקרובים אליו במיוחד, ומהווים את "המעגל הפנימי" שלו. במעגל הבא נמצאים כ־15 החברים שפסיכולוגים מכנים "קבוצת הסימפטיה". שזהו הגודל המתאים למניין, לקבוצת ספורט, לחבר מושבעים ולישיבת הנהלה.

המעגלים הבאים מייצגים יחידות גדולות יותר: הכפולה של 40 או 50 היא גודל ההתאגדות הטבעית של משפחה מורחבת, כיתת לימוד ומחלקה בצבא. והמעגל האחרון הוא מספר דנבר, שהוא כאמור סדר הגודל של 150 - קהילת החברים והמכרים שמקיפה אדם בחייו.

הפילוסוף הקדמון אריסטו קבע גם שבעצם קיימים שלושה סוגים של הכרויות/חברויות הנובעות מרמות שונות של אינטרסים. הסוג החברות הראשון הוא "חברות תועלת". היחסים הללו בתוקף כל עוד שני הצדדים עונים על צורך ספציפי אחד של השני. סוג החברות השני הוא "חברות של עונג". סוג זה דומה לראשון והוא מבוסס על הנאה. למעשה הוא עונה על אותם קריטריונים כמו הראשון, רק שכאן התועלת היא העונג האישי שמשיגים הצדדים. לפי אריסטו, גם בסוג השלישי שהוא מה שמכונה "חברות אמת" - יש מידה מסוימת של אינטרסנטיות הדדית. בשניים הראשונים מידה רבה של אינטרסנטיות.

ומנסיון גילי המופלג ב"חברויות" לטווח ארוך מה אני אומר? אריסטו ידע על מה הוא מדבר.