לקראת הולדת הבת בעת שהותנו בפוסט דוקוטורט בארה"ב, שלחו לנו מהארץ חוברת עבה עם שמות. בחרנו אחד שהוא למעשה שם של עץ דרומי מרשים למראה. היא נולדה בין כריסמס לשנה החדשה וחברינו הגויים ציינו שכשתגדל היא תשנא אותנו על כך שלא יוכלו לחגוג לה בגן ובבית הספר, משום שיום הולדתה חל בתקופת החגים. הם גם היו בטוחים שניתן לה את השם כריסטינה. וכמה נדהמו שנתנו לה שם עברי של עץ (אותו תרגמנו להם לאנגלית). אמרו שלא מכירים בארה"ב אנשים עם שמות של עצים בכלל. הזכרנו להם שדווקא בסידרת סידקום בטלוויזיה שרצה אז בארה"ב - לגיבורה הראשית קוראים בשמה האנגלי של הבת, כלומר בשם העץ (אבל בהחלט זה שם די נדיר שם).
כשנולד הבן לאחר שחזרנו לארץ, החלטנו להעניק לו שם של עץ צפוני בארצנו (גם לא מהנפוצים בשמות העצים הקלאסיים). יש לנו רגישות להעניק לילדינו שמות כאלו, שכשהמורים יקראו בשמם, יקומו כמה תלמידים בכיתה.
במרחק הזמן הסתבר שבשמות קלענו לניגוד אופיים של השניים - הטמפרמנט החם של "הדרומית" לעומת הרוגע של "הצפוני".
מאוחר יותר גילינו בשירת ארצנו שיר המאזכר באותה השורה את שני העצים (הדרומי והצפוני). וכמה שנים לאחר מכן, בעת טיול עם המשפחה בחרמון - עליה ברכבל בקיץ שכלל הדרכה על החי והצומח, הופתענו שאיתנו טיילה משפחה עם שני ילדים - בת ובן באותם גילאים כמו שלנו ועם אותו צירוף של שמות.
במיוחד הופתענו מכך שהמשפחה הזו הייתה משפחה דתית, ומתן שמות כאלה אצל דתיים נדיר ביותר, אם בכלל. מאז ועד עצם היום הזה לא נתקלנו יותר בצירוף משפחתי כזה של השמות - אצל דתיים כחילוניים, וכפי שחווינו באופן חד-פעמי ב"מפגש עצים" נדיר שכזה, ביום קיץ לוהט בצפון.
בנושא זה כבר נערך דיון מקיף במסגרת כתבה וראיון עם מנהל "פרפרים - הבלוגוספרה שלנו" למגזין "יקום תרבות", על מצב הבלוגים בעולם ובישראל במאה ה-21. גילוי נאות, מנהל פרפרים הוא כותב רשומה זו.
כחלק מהראיון הועלתה השאלה הרלוונטית לנושא השרביט - מהי חשיבות הבלוגים מול הרשתות החברתיות ככלל (ובאופן ספציפי פייסבוק בפרט)? הדיון בנושא זה מתאר את ה- PROS וה- CONS של הבלוגים מול הפייסבוק ומובא כאן בהמשך. לנושא זה יש רלוונטיות רבה לחברי "קהילת פרפרים - הבלוגוספרה שלנו" ובמיוחד לאלה אשר צמצמו או העבירו לאחרונה את פעילותם הבלוגוספרית לפלטפורמות הרשתות החברתיות, ובאופן ספציפי לפייסבוק.
בלוג מייצר תוכן שרלוונטי לקהל היעד. בנוסף, לבלוגים יש יתרון של ארכיון. הבלוג שומר על התכנים שלנו בצורה מאוד נגישה וברורה, שלא כמו הרשתות החברתיות, בהן קשה מאוד למצוא את התכנים שכתבנו בעבר. כמו כן בלוג מאפשר קידום הרשמה לניוזלטר, האמצעי המשמש בלוגרים לא מעטים כדי לקדם את הבלוג ולהגדלת הקשר עם קהל הקוראים. כל הפרמטרים הללו לא קיימים ברשתות החברתיות.
אמנם רבים משתמשים לכתיבה בפלטפורמת פייסבוק, אבל היא לא שלנו. היא של מארק צוקרברג שלעולם לא יהיה אחראי על התכנים שלנו ברשת הזאת. כלומר, התכנים שאנחנו כותבים שם הם בחסדי פייסבוק, והתוכן הייחודי שעמלנו ליצור שם - יכול גם להיעלם משם בשבריר שניה, אם פייסבוק ירצה בכך. לי זה קרה. פוסט שפרסמתי פעמיים הן בדף קהילת פרפרים והן בדף קבוצת פרפרים בפייסבוק, נעלם בשני הדפים לאחר יום, אולי כי הוא הפריע למישהו.
ועוד דוגמה לחוסר יציבות ולמשענת קנה רצוץ של פייסבוק - בשלב מסויים (כנראה בשל תלונות אנונימיות שהופנו להנהלת פייסבוק), לא ניתן היה גם לשתף יותר שום כתבת מערכת של פרפרים בפייסבוק - תוספת שדווחה במאמר המערכת : "לא, לא מנצחים אותנו כל כך מהר".
בבלוגים בפלטפורמות עצמאיות זה לא יכול לקרות. בלוג עצמאי (ולא פורטל קהילתי כמו ישראבלוג, או מה שנשאר ממנו) הוא פלטפורמה של הכותב. הכותב הוא בעל הבית המלא וללא שותפים. בבלוג הכותב מחליט אילו פוסטים יהיו בעמוד הבית, אילו עמודים יחשפו בכפתורים השונים, מה יהיו הרכיבים והתוספים, איך ייראה העיצוב ואיך יראה הפיד של הפוסטים בבלוג. הכותב אחראי על התכנים והם שלו, עם דומיין משלו והוא יכול לשלוט על התגובות ולמנוע הטרדות של טרולים. בקיצור, הבלוגר הוא בעל הבית, אחראי על הכול ובלי הפתעות. כמובן, בניגוד לרשתות החברתיות, בעלי הבלוגים העצמאיים יכולים לשלוט אם לאפשר פרסומות או לא. ואם כן, שליטה באיזה פרסומות ולטובת קידומם הם בלבד.
כוחן של הרשתות החברתיות הוא “בכאן ועכשיו” בתכנים שאנחנו מייצרים ביומיום, על דברים שאנחנו עושים, חווים, ומצלמים. פרטי פרטים של החיים שבעצם יוצרים פאזל תקשורתי דיפוזי ענק. לעומתן, הבלוג מאפשר לנו להרחיב את היריעה ולצלול לעומק. הבלוג מאפשר תוכן עשיר יותר, מגוון יותר, וממוקד יותר.
הבלוג מאפשר גם לקשר בין תכנים נוספים מהבלוג עצמו. למשל הארכיון בבלוג מאפשר לנו לשלוף בקלות ובמהירות תכנים מהעבר ולשים להם קישורים בפוסטים חדשים.
כמו כן, בניגוד לבלוגים, ההפצה באמצעות פייסבוק היא הפצה אקראית לחלוטין. כולם מכירים מצב שבו כותבים סטטוס בפייסבוק, שכולל תמונה ואפילו וידאו, וכלום לא קורה. שום לייק, שום תגובה, ואף סימן המעיד על התייחסות. וזה משום שההפצה של פייסבוק אינה בשליטת הכותב. אמנם יש לכותב חברים ועוקבים, אבל אין לו באמת שמץ של מושג למי פייסבוק מראה את הסטטוסים שלו, מתי, ואיך. ולכן, ביסוס ההפצה של התכנים אך ורק על פייסבוק, מכיל בתוכו סיכון לכותב אם הוא עושה זאת למטרות מסחריות, כי התכנים עשויים שלא להגיע ליעדם כפי שהכותב ציפה. הבלוגרים יודעים כמה אנשים נרשמו לקבל עדכונים, ויכולים גם להתחבר לגוגל אנליטיקס ולקבל מידע מפולח אודות הקוראים שלהם, כמה מהכניסות הן קריאות, ומהו זמן הקריאה הממוצע של הפוסטים שלהם.
בניגוד לרשתות החברתיות, מערכת התגובות של הבלוגים מאפשרת שיחות עומק. בבלוגים למגיבים קל הרבה יותר למצוא את תגובות העבר שלהם. תגובות בפייסבוק הופכות מהר מאוד לפגות תוקף. אבל שילוב של פלטפורמות כמו פייסבוק וטוויטר כחלק משלים להפצת הבלוג יהפוך כפי הנראה למיינסטרים בעתיד.
עוד חומר למחשבה למשתמשים ולמכורים, לגבי מידת היציבות ועתידן של פלטפורמות הרשתות החברתיות, בכתבת המערכת "פייסבוק חתונה קתולית"? עוד דוגמה לכך שאין באמת עם מי לדבר בהנהלת פייסבוק.
על פלטפורמת פייסבוק במצוקה הוקדשה גם רשומת מערכת נוספת בפרפרים שפורסמה ב- 12 לפברואר 2022 ושבה נכתב כדלקמן:
על המצוקה של פייסבוק (שהרוויחה אותה ביושר) מעידה באופן מכאיב הירידה ברבע מערך המניות שלה ביום מסחר אחד בבורסה. לירידה הזו ישנן סיבות רבות, אך לדעתי הדבר שהכי מטריד את צוקרברג היא מגמת הירידה העצומה במספר המשתמשים, שממעיטים להיכנס לחשבונותיהם ואפילו רבים מהם סגרו את חשבון המשתמש שלהם בפלטפורמה הזו. למשתמשים הפרטיים עומדות כיום פלטפורמות אלטרנטיביות ובמיוחד עליית קרנה של "טיק טוק" הסינית בקרב הצעירים ומאידך חשופים הרבה יותר לאבדן הפרטיות ולמעקב. במאמר מוסגר, רבים מוכנים להסתכן בעוקץ עבור הדבש.
לאחרונה אני ממש ממעט להיכנס לחשבון הפייסבוק בשל הרעש שם ובשל תחושת בזבוז הזמן שפושטת בי עם הכניסה. ואז פייסבוק התחיל להפציץ את המייל שלי בהודעות כמו "יש לך 169 התראות מאלמוני" ולמחרת "129 התראות מפלמוני". ופתאום הולך ועולה באופן אקספוננציאלי מספר המיילים המודיעים על "בקשות חברות חדשות". אממה, לא מכיר אף אחד מכל הבקשות האלו עם שמות לועזיים ואני אפילו חושד שמדובר בכלל בבוטים. וככל שהמיילים הנדחפים מפייסבוק מספרם עולה מיום ליום, כך למעשה משודרת מצוקה ואפילו פאניקה.
אגב (תוספת מאוחרת), לפי המדיניות של הנהלת פייסבוק, הכנסה של דף הפייסבוק שלך לספאם על ידי קוראים , 5 פעמים בלבד - עלול לגרום לחסימה מוחלטת של דף הפייסבוק שלך או להגבלות בתיוגו (שיש מצב אפילו לא תבחינ/י בהגבלות). כדאי מאוד לקחת את זה בחשבון על ידי מי שבונים על יציבות החומרים שהם מעלים בפייסבוק.
נ.ב. , בעניין זה: יש חברים מסויימים בפרפרים (לפחות לשעבר?!) שמחוסר פעילות בפייסבוק עלו לפרסומים תדירים מאוד בפייסבוק. מלא מעט כאלה אני מקבל למייל הודעות עדכונים יומיומיים ברמה שהפכה להיות מטרידה של ממש. עד כדי כך שאני משתיק אותם. מיותר לציין שכמי שממעט להיכנס לפייסבוק כדי להמנע מהרעש שם - אין אני מתייחס לעדכוני המייל משם, במיוחד של אלה הנשלחים בתדירות מטרידה של ממש. באחרונה אני שומע על לא מעטים שאפילו הקפיאו את חשבון הפייסבוק או הטוויטר שלהם בשל מה שהם מכנים "התמכרות".
ולגבי ההתמכרות כן או לא - כדי לענות על כך על המשתמשים לשאול כמה שעות הם מבלים שם כל יום... ובאופן מדוייק לקביעת מידת ההתמכרות שלך יש למלא את השאלון של מכון איתן.
בהשראת נושא השרביט החם. תחפושות של שלושה דורות מהווה אל העבר.
התחפושת הראשונה של הנכדה כשהייתה בת כ- 8 חודשים - חיפשו אותה לתות שדה והיא זרמה עם זה.
שנה לאחר מכן הקטנטונת כבר סירבה בכל תוקף להתחפש. היא לא הייתה עדיין בשום מסגרת גן, כאשר ה"גננת" הייתה אימא שלה, שיכלה להרשות לעצמה כי עבדה מהבית בזמן הקורונה.
השנה היא כבר בגן ילדים (בת שנתיים ושמונה חודשים). ובהכיר הגננת נפש פעוטותיה שחלקם מתקשים לעמוד במעמד ההתחפשות, היא הכינה את הפעוטות לפורים כבר כשבוע לפני חופשת פורים. החל מהכנת אוזני המן על ידי הילדים.
אוזני המן מעשה ידי הילדים מרידוד הבצק, המילוי ועד לאפיה
וכן למדו שירים, הרעישו ברעשנים ורקעו בהתלהבות ברגליהם הקטנות. וכבר בשבוע שעבר נערכה בגן "הכנה נפשית" לקראת מסיבת פורים, שאליה נתבקשו הילדים להגיע לגן מחופשים. הפעם הנכדה ממש זרמה עם זה, בתחפושת דבורה - תחפושת "התרגלות", שסבתא קנתה לה למסיבת ההכנה הנפשית הזו.
ולאחר שהאירוע עבר בשלום, היא התחפשה בשמחה רבה ובהתרגשות לקראת מסיבת הפורים האמיתית שנערכה בגן ביום ראשון - בתחפושת הפרפר המושקעת (תפירת יד) שהכינה אימא שלה עוד בשנה שעברה, כשלא שיתפה פעולה, ונותרה בארון. הילדה קיבלה המון מחמאות מהגננות ומהורי הילדים בגן והייתה מאושרת - ממש בעננים.
ולמחרת, ביום שני השבוע, ששבו למדו חצי יום, היא הגיעה לגן בשמחה, מחופשת בהתנדבות למיני - תחפושת שאילתרה בעצמה מכל הבא ליד שמצאה בבית.
מיני הייתה גם התחפושת הראשונה של אימא שלה (הבת שלי):
את התחפושת הזו תפרה אימא של חבר שלה מהגן, כצמד "מיני ומיקי"
והתחפושת מאותו גיל של הסבא - הייתה תחפושת עגל שתפרה אימא שלי, בתמונה (השני משמאל)
בשלוש השנים הראשונות בגנים, חיפשו את בן דודי ואותי בסידרת תחפושות חיות (עגל, חתול, ארנב) שתפרו האימאות שלנו והחליפו ביננו, בין שנה לשנה. בשנים ההן לא היו בהיצע תחפושות מסחריות מלבד פריטים בודדים כמו מסכות קרטון/ פלסטיק זולות, או אביזרים כמו שרביט, אקדח קפצונים, כובע קאובוי מקרטון שחור וכדומה. ועל כן תחפושות מלאות אימאות היו נוהגות לתפור בעצמן. ואלו שלא שפר מזלם, הסתפקו באותה תחפושת קאובוי מאולתרת (מכנסי ג'ינס, חולצת משבצות, כובע קרטון שחור, אקדח קפצונים, ושפם מעוטר בפחם), שנה אחר שנה.
נושא השרביט החם, "מכתב שלא כתבתי, נפל באופן מדהים לארועים הפוליטיים הדורסניים של השבוע. ובהתאם להלן המכתב שלא כתבתי לדוד בן גוריון.
שלום מר בן גוריון, ראש הממשלה הראשון:
ביום העצמאות ההוא. הייתי כבן שלוש וחצי עם אבא שלי, ממתינים לבואך במגרש אדמת בור עצום (שעליו נבנה שנים אחר כך מגרש הכדורגל של הרצליה). יושבים על ספסל בשורה הראשונה מול במה מאולתרת. לפתע הס, הכרוז הודיע על בואך. הגעת במכונית שחורה ושני אופנוענים רוכבים לפניה. מקיפים את המגרש. "אבא, מדוע ראש הממשלה מקיף אותנו שלוש פעמים"? שאלתי. לאחר מפגן ההקפות של השיירה, הפמליה שלך הובלה אל מאחורי פרגוד הבמה. ואתה עלית לבמה עם מכנסי חאקי והתחלת לנאום בפאתוס. לא הבנתי שום דבר מהנאום הארוך והמשעמם שלך, מלבד משפט אחד - "הייתי באמריקֶע, והייתי באנגליֶע, והייתי בצרפת והייתי, והייתי... ובשום מקום אין כדבר כמו בישראל". אחד עשר מטחי זיקוקים צנועים סיימו את נאומך. היה זה הדבר הכי מעניין עבורי באותו ערב.
שנים אחר כך, בלימודי מולדת ומורשת בבית הספר, למדתי על פועלך למען הקמת המדינה ובעיצובה בשנותיה הראשונות. למדתי שאי אפשר לקחת ממך את התהילה על סיכון בהחלטות שלקחת בעיצוב המדינה ,בניגוד לדעתם של רבים מעמיתיך, שעיקרן:
ההחלטה הראשונה על הקמת מדינת ישראל בסיום המנדט הבריטי, מבלי להגיע ראשית להסדר מדיני עם הערבים בתיווך אמריקני, ומתוך ידיעה שהכרזת המדינה תוביל לפלישת צבאות מדינות ערב.
ההחלטה השניה היתה להקים את צה"ל כ"צבא עם", אחד ויחיד, עוד בעיצומם של הקרבות - בעמידה נחרצת מול המחתרות הפלמ"ח, ההגנה, האצ"ל והלח"י, תוך לקיחת סיכון של התפרצות מלחמת אזרחים. ומה תגיד אתה כעת, על פיצול משרד הביטחון ועל הפלנגות של המשטרה ומשמר הגבול של הארכי-אנרכיסט בן גביר (שמנחם בגין הוציא את שכמותו מחוץ לחוק)?
ההחלטה השלישית היתה קביעת ירושלים כבירת ישראל, למרות שהיא אמורה להיות עיר בינלאומית לפי הסכם החלוקה של כ"ט בנובמבר.
לזכותך ההחלטתך הרביעית כראש הממשלה ושר הביטחון, לעמוד בלחץ כנגד חלק מהקצונה הבכירה של הצבא, שרצתה לכבוש חבלי ארץ של אוכלוסיה ערבית, בחברון, יהודה ושומרון - מתוך ראייה ש"מדינה עם רוב ערבי תהייה בכייה לדורות". ומה תגיד כעת על הבכיה לדורות שמסדרים לנו הסמוטריצ'ים והבן גבירים?
ההחלטה החמישית הייתה פתיחת שערי הארץ לעליה המונית, של כל יהודי ללא סלקציה, עוד במהלך מלחמת העצמאות. ומה תגיד על החקיקה המתוכננת של ביטול חוק הנכד?
ההחלטה השישית הייתה קיום הבחירות לכנסת הראשונה, גם כן במהלכה של מלחמת העצמאות, כצעד הצהרתי שמציב את הדמוקרטיה ואת ההליך הדמוקרטי כערך עליון. ומה תגיד על החקיקה שעברה אתמול בקריאה ראשונה, שהדמוקרטיה כבר לא ערך עליון?
תרומתך המשמעותית השביעית היא עיצובה של פניה של מדינת ישראל ב"מגילת העצמאות" - כמדינה יהודית ודמוקרטית, בעת הכרזת העצמאות. מגילה שאמורה הייתה להיות הבסיס לחוקה. ומה אומר אתה כעת על התגברות ההלכה על המוקרטיה, בבליץ החקיקה המטורף בכנסת ישראל - ההופך את הממשלה לגוף שהוא המחוקק, המבצע והשופט כאחד?
אבל לחובתך יאמר כי מיסמסת ניסוח חוקה לישראל, על ידי קבורתה בוועדות שאמורות להשיג הסכמה רחבה. לחובתך, את החוקה החליפו "חוקי יסוד" על כל שטות (כמו הלבנת שלטון עבריינים) ושלפי בליץ חקיקת ההפיכה המשטרית - בית המשפט כבר לא יוכל לבטל אותם (אפילו אם יפרו את חוק יסוד כבוד האדם ועיסוקו).
לחובתך גם יאמר על שנעתרת בראשית מלחמת העצמאות לבקשת ראשי היהדות החרדית להסדר דחיית שירותם הצבאי של בחורי הישיבה (שבהמשך הפכה לפטור) - במסגרת הסדר "תורתו אומנותו". כי באותה שעה הצהרת שמספרם כ-400 בלבד.
בשיחה פרטית שהיתה לך בנושא "הפרדת הדת מהמדינה" בתחילת שנות ה-50 עם פרופ' ישעיהו ליבוביץ (אחד ממבקרך החריפים) אמרת לו: "אתה דורש את הפרדת הדת והמדינה כדי שהדת תשוב להיות גורם עצמאי אשר השלטון המדיני יצטרך להתמודד עמו. אני שולל הפרדה זו - אני רוצה שהמדינהתחזיק את הדת בידה".
האם עלה אז בדעתך שתלמידי הישיבה שייהנו מהשחרור ומספרם מגיע היום על פי הלשכה לסטטיסטיקה לכ- 21,000 לשנה ומספרם עולה ב-5,000 מדי שנה? ומה היית אומר היום כשהתהפכו היוצרות ותלמידי הישיבה החרדים (ותלמידי ההסדר של החרדליים עם שירות מקוצר) - דתם היא דווקא זו שמחזיקה את המדינה בידיים (מילה מכובסת של מחזיקים בביצים)?
דוד בן גוריון, האם אינך מתהפך כיום בקברך לשמע הכפלת הקיצבאות של תלמידי הישיבות, לפי ההסכם הקואליציוני של ממשלת ימין מלא מלא הנוכחית?
ומה אתה אומר היום על ביטול הפרדת הרשויות בדרך לדיקטטורה של המדינה שהיקמת וכל כך אהבת?
ואתה ומנחם בגין (ונשותיכם שחייתם בצניעות רבה, בצריף או בדירת שניים וחצי חדרים), מה הייתם אומרים על בקשת העלאת תקציב החזקת שני בתיהם הפרטיים (בקיסריה וברחוב עזה) שהגישו "הקיסר" ואישתו לוועדת הכספים בראשותו של "הברז" משה גפני ? ומה הייתם אומרים שבנוסף לזה רעיית ראש הממשלה, שרה נתניהו, תיהנה ממימון מלא לכל ההוצאות הכרוכות בהשתתפותה באירועים, כנסים או במשלחות בחו"ל או בארץ.
ומה הייתם אומרים אם הוצאות הביגוד המוגדרות "הופעה ייצוגית" של הקיסר והקיסרית יגדלו מ-45 אלף שקל בשנה ל-80 אלף שקל בשנה? ועל כך שבנוסף, כוח אדם המשמש לשירותי משרד במעונות ראש הממשלה יוכפל מ-2 משרות ל-4 משרות. וכדי לא לגרום למשפחת נתניהו הוצאות מיותרות, התיקון יחול רטרואקטיבית החל מ-1 בינואר 2023?
ומה היית אתה דוד בן גוריון ומנחם בגין עמיתך הייתם אומרים היום על כך ששרה אוספת קילוגרמים של כביסה מלוכלכת לניקוי יבש בחו"ל על חשבון המדינה (כלומר מכספי משלמי המיסים)?
ומה יאמר העם שלך הנאנק מיוקר המחיה, מעליית הריבית, עליית מחירי החשמל, הדלק, המים ושכר לימוד בגנים (למרות ההבטחות לפני הבחירות)? ומה יגידו להם הקיסר והקיסרית ?, "אם אין לחם תאכלו עוגות"?
ההשראה לפוסט הזה הוא נושא השרביט החם, בעריכתו של מוטי אור, שכותרתו - ספרו לנו על הבלוג שלכם. מיד תבינו שההיסטוריה הבלוגוספרית שלי כוללת למעשה מספר בלוגים מהעבר (דור ראשון) ומההווה (דור שני), שחלקם עברו אבולוציה הכוללת גם מעבר כתיבה בין פלטפורמות שונות. ומכיוון שמדובר במספר בלוגים, יתכן ואתם שואלים מדוע נבחר דווקא בלוג זה (שאולי הוא הפחות ידוע לחלקכם) כדי לספר את סיפור הבלוגים שלי. נו טוב, אם קראתם את הכותרת אתם וודאי מבינים שלצורך קבלת רמזים (ואני מדגיש רמזים) לפתרון תעלומה זו ואולי אחרות - יש לקרוא פוסט זה בעיון מתחילתו ועד לסופו. אז בחיאת כמו שאומרים ברחובית, אל תתיאשו go ahead 😉
אקדים ואומר שאת הבלוג הראשון שלי התחלתי בישראבלוג בשנת 2011 כמתנה שהענקתי לעצמי לכבוד יום הולדתי (אחרי שלפני קראתי כמה בלוגים של אחרים פה ושם. ומאז, יום ההולדת ויום הבלוגולדת - חלים בהתאם באותו התאריך. מדוע בישראבלוג ולא בתפוז? ובכן מעשה שהיה כך היה. התחלתי לכתוב בישראבלוג בבלוג ששמו "חשיבה חופשית" בכינוי "קנקן התה" (הסבר למקור הכינוי בהמשך).
ולאחר פרסום פוסטים ספורים ראשונים, הבלוג הזה צבר ממש המוני כניסות וכמאה עד מאתיים פלוס תגובות לפוסט. לגילוי נאות אציין שהעורכות של ישראבלוג דאז (אילנה ומריאט) קלטו את קיומו ממש בראשית דרכו, ולא מעט פוסטים נבחרו/קודמו כפוסטים המומלצים שהופיעו בראש הדף הראשי של ישראבלוג.
שתבינו, פוסט במומלצים דאז הביא כ 1,500- 3,000 כניסות ליום לפחות (רק מהדף הראשי). במהרה רשימת המנויים בבלוג צמחה והגיעה ללמעלה מ- 2,000 מנויים במהלך 4 שנים. רשימת העוקבים עם האווטרים שלהם מילאה 3 דפים - רשימה שאותה שמרתי בקנאות כנעלמה מעיניי הציבור (לעומת רבים אחרים שהחצינו אותה). אולי זה קשור בהיותי גרעין קשה של בן מזל 🦂 😀. על החשאיות גם בחשיפת הבלוגים הנקראים שלי וסיבתה, עוד אזכיר זאת בהמשך. חברים יקרים, תאלצו להאזר בסבלנות עד שתקבלו כאן את התשובות לכל השאלות.
אבל מסקרנות או בשביל הספורט כפי שנהוג לומר, החלטתי בראשית הדרך הבלוגוספרית שלי לערוך מבחן מדעי (הרי במקצועי מדען הנני ועריכת ניסויים טבועה עמוק בנשמתי). והניסוי שהיה, כך היה: בחרתי 10 פוסטים שבישראבלוג הביאו כל אחד אלפי כניסות ועם עשרות עד שתי מאות ויותר תגובות לכל אחד ופרסמתי אותם (בפער של שבוע זה מזה) בבלוג עם אותו שם, שפתחתי בתפוז. ומה היו תוצאות הניסוי? וודאי שואלים אתם. ובכן כל אחד מהם זכה בתפוז למספר קריאות מביש, שאפשר לספור בשתי ידיים, וכל עשרת הפוסטים גם יחד זכו רק ל-4 תגובות! 😥
בסיום הניסוי, פרסמתי את תוצאותיו קבל עם ועדה, עם המסקנה הנחרצת שישראבלוג הוא הפלטפורמה הקהילתית המועדפת על תפוז. (אקדים כאן את המאוחר, שהעורך החדש של תפוז פנה אלי אחר כך כמעט בתחינה, כדי שאשקול לעבור לכתיבה בתפוז, עם הבטחה לקדם את הבלוג שלי (מעט מדי ומאוחר מדי, כפי שנהוג לומר ובדיעבד לאחר גורלו של תפוז...). נכון שברחבי ישראבלוג שוטטו לא מעט טרולים (בלשון המעטה) עם תרבות דיבור של נוער שוליים ושל אנשים המוגדרים בפסיכיאטריה כ"אישיות גבולית". אבל למדתי כיצד לטפל בהם, ובשלב מסויים הגבלתי לתגובות מאומתות.
שאלו אותי לא פעם מגיבים מדוע אני מבזבז את זמני בכתיבה בישראבלוג ולא בפלטפורמה מכובדת כמו וורדפרס. והתשובה לכך נבעה ממטרת כתיבת הבלוג ובהתאם קהל היעד, כפי שפרסמתי באודות הבלוג והכותב (שהעתקתי גם לבלוג ההמשך, אך זו בעצם הקדמת המאוחר למה שיתואר בהמשך).
מתוך המנעות מלזהם את הבלוג שלי בפוליטיקה ואקטואליה, החלטתי לבטא גם את האני האחר שלי בבלוג נוסף בישראבלוג. שמו "דע-א-קטואליה" תחת הכינוי "חץ ופרח"
הבלוג הסאטירי הזה זכה יחסית למספר קטן בהרבה של קוראים אבל איכותיים (בהשוואה לבלוג "חשיבה חופשית"), אך הוא זכה לביקורות חיוביות (היה מועמד לפרס גולדן בלוג לשנת 2012, לצד הבלוג של רביב דרוקר) ולא מעט פעמים הוצג כבלוג אורח בדף הראשי של אתר נענע 10.
אבל לאחר 100 פוסטים בדיוק, סגרתי אותו ב-2014. מדוע? בשל ההבנה שמרבית קוראי זנחו את הבלוגיה ועברו לעולם הפייסוש. הרגשתי שבישראבלוג נותרו בעיקר "הצנונים", שלא מבינים/מתעניינים בסאטירה (מבקש את סליחתכם אם נעלבתם, זו מגמה מצערת, אבל אני כמובן לא מכליל).
למעשה מגמת האדישות האזרחית המצערת הזו נמשכת עד עצם היום הזה ואפילו התגברה. וכדי להדגים זאת, נעשה כעת קפיצה בזמן לשלהי 2022 ולתחילת השנה האזרחית הנוכחית. מאורעות השעה מהאקטואליה עוררו בי שוב את הצד המחאתי. כי מלבד ההזדמנות הדמוקרטית הניתנת לי להשתתף בבחירות, כאשר הממשלה רומסת ועושה כאוות נפשה (כאילו שהבוחרים נתנו להם יפוי כוח בלתי חוזר וקו אשראי פתוח לכל עלילותיה בפתק אחד) - מה שנותר לי הוא למחות בהפגנות חוקיות, ולפרוק בציבור את התסכולים שלי, בבלוג חדש ובפינת סאטירה באתר פרפרים, המכונים "פסוקו של יום מאת קנקניהו" (ולמי שאינם יודעים, גילוי נאות, הכותב הוא מנהל ועורך האתר) .
אבל, נראה שמצבו של בלוג זה לא שפר עליו יותר, אלא אפילו הרבה פחות מאשר לעומת הבלוג דע-א-קטואליה מישראבלוג. דבר שמעלה בי תהיות אם זה נובע מאי ידיעת קיומו, או מכך שהולך ופוחת דור הקוראים, כפועל יוצא מהתרבות האדישות במחוזות הבלוגוספרה 😀. נכון, בכל אמצעי התקשורת מדברים פוליטיקה, אולי לרבים מדי כבר נמאס לשמוע על זה ועל כן הם מסתגרים בבועה או בכלוב הזהב שלהם - לשמחתם של אוייבי הדמוקרטיה הדורסניים. אבל זהו אינו סתם עוד אחד מבלוגי האקטואליה, אלא בלוג סאטירי עם מסרים קצרים המלווים בקריקטורות מעשי ידי (כן גם זו דרך שלי להוציא את תסכולי מהתנהלות הפוליטיקאים שרובם למעשה עסקנים מלחכי פִּנְכָּה דרגה זין). ואין למשל אפילו צדיק או צדיקה אחד/ת בסדום שמעריכים ולו אפילו רק את הצד האמנותי, למשל את זה :
זו רק טעימה (יש עוד הרבה בבלוג הזה בקישור כאן). אך כשהתנועה לשם כמוה כאל עיר רפאים, וכאשר אין אפילו אחת או אחד בסדום, שיגיבו לפחות על הצד האמנותי וההשקעה ביצירה המאממת (שוב סליחה על המוד הרחובי). ואני קצת מקנא באותם בלוגים של אי אלה קריקטוריסטים, שיש להם איזה עשרת אלפים מנויים או משהו כזה. אבל מה לעשות, בשלי לא דבק אבק כוכבים. וכדבריאנטול פרנס "מה שנערץ איננה מערכת הכוכבים העצומה, אלא העובדה שהאדם ידע למדוד אותה". ועם כל הצניעות, בכל זאת יש ב"פסוקו" סטייל שונה מהאחרים, אני חושב. אבל כפי שכבר ציינתי שם באחד הפוסטים, לכשאפנים שכתיבתי אינה מועילה, אשאיר שתיקה".
ובאותו עניין, חזרה לישראבלוג שבו הצטרפתי גם לחבר הכותבים של הבלוג המשותף, המצליח לדורו, והקורע מצחוק - "תמונה יומית":
גם הבלוג הזה נסגר לבסוף ונדד לעולם הפייסבוק. גם נסיונותיי להחיות אותו בבלוג בגירסת תמונה השבועית - "יָצָא מִן הַתְּמוּנָה - מחוץ לתחום לפְרוֹיְדְּיָאנִיִּים" - בפלטפורמת בלוגספוט, כפרוייקט קהילתי ב"פרפרים" - נחלו כישלון לטעמי והוא ירד בבושת פנים ובקול ענות חלושה, בשל מיעוט מגיבים תורמים (למרות שקיבל פינה קהילתית משלו באתר "פרפרים"). מוזמנים לבקר בבלוג העזוב הזה, שאולי יעורר בכם חיוך. ורק לשם ההיסטוריה אני מציב לזכרו מצבה כאן:
בבלוג הדגל (העיקרי) "חשיבה חופשית" בישראבלוג, כתבתי כ- 600 פוסטים במשך 4 שנים מלאות (וכמאה נוספים נותרו בטיוטות, בשלבי כתיבה ועריכה שונים). הבלוג זכה בפרס גולדן בלוג לשנת 2013.
אך לדאבוני כי רב (וכצפוי מראש שכך יהיה), כיום מאות הקישורים לפוסטים של הבלוג במנוע החיפוש של גוגל ואפשרויות החיפוש בישראבלוג "המחודש" עצמו - אבדו כלא היו לנצח, לאחר שערוץ 13 הוריד את ישראבלוג מהרשת (למרות שעמותה "הצילה" אותו כביכול). כלומר, כיום כל קישור מהפוסטים בבלוג "חשיבה חופשית" המקורי נפתחים בגוגל כדף הראשי של רשת 13 🤣. גם תמונות רבות וסרטונים (שישבו כנראה בשרת אחר) - נעלמו ונותרו כמסגרות ריקות. ולדאבון כל הישראבלוגרים לדורותיהם, את מה שנותר כיום למעשה מישראבלוג מדמה השיר ghost town reggae.
בהכירי את המצב העגום של ישראבלוג באותה עת (עוד ב-2015), ומתוך ההבנה שהמאבק שההשתתפתי בו כצוות "ועד ההצלה" נחל כישלון ומתוך ראיית העתיד שהמשך קיומו של ישראבלוג עומד על כרעי תרנגולת ולמעשה על זמן שאול - גמלה בי ההחלטה שהגיע הזמן לנטוש את "הספינה הטובעת" ששמה ישראבלוג ולעבור לכתיבה בפלטפורמה אחרת - כך ייסדתי את הדור השני של "חשיבה חופשית" בפלטפורמת בלוגספוט.
הפסקת הכתיבה בישראבלוג והמעבר לפלטפורמה האחרת, הייתה מאוד טראומטית הן לי, הן להנהלה דאז והן לחלק משארית הפליטה שנותרה שם (על פי ההדים הצורמים שהתייחסו לעזיבתי כמעין בגידה). שברי קהילה (לאחר עזיבה המונית) שכמו אחזה בירכתי ספינה העומדת לטבוע ומקרטעת עוד כשנתיים (עד שערוץ 13 הוריד סופית את השאלטר). את פוסט הפרידה שלי שם סיכם היטב השיר "דמעות של פרידה".
רבים מ"ידידי" הבלוגרים והקוראים מישראבלוג נעלמו ולמעשה החרימו תרתי משמע את הבלוג החדש הזה. חלקם הפציעו שנתיים לאחר מכן רק כאשר ישראבלוג גסס והם עצמם עברו לכתוב בפלטפורמת וורדפרס או בלוגספוט. ואפילו עזרתי בכיף ככל יכולתי להקל על קשיי הקליטה שלהם בפלטפורמות החדשות (כולל הדרכות לגיבויים והעברת הפוסטים מישראבלוג טרום גסיסתו לפלטפורמות החדשות, שפרסמתי כאן ובפניה של בלוגרים אלי בפרטי). אמנם לא מעט קוראים נטשו במעבר פלטפורמה של הבלוג "חשיבה חופשית", אבל עד מהרה הגיעו קוראים חדשים (שאפילו עלו במספר הכניסות על אלו של הקודמים בישראבלוג) ואני חייב כאן לציין ולהודות לידידי אליפל שעזר בקליטה ובחשיפת הבלוג הישן/חדש לקהילת בלוגספוט.
בלוג נוסף ומישני שפתחתי בפלטפורמת בלוגספוט הוא הבלוג שממנו אתם קוראים את הפוסט הנוכחי - "אמירה יומית".
בשונה מהבלוג "חשיבה החופשית פלוס" הבלוג הזה נולד מקונספציה שונה - פוסטים יומיומיים עם מלל ממוקד נושא וקצר יחסית, בקטגוריות שונות:
אבל הדובדבן שבקצפת היו פוסטים שבת - היכנסו אחרת לא תדעו:
בבלוג הזה פורסמה רשומה אחת מדי יום 24/7 עד לפרסום פוסט ה-100 במספר. ואז בעקבות חשבון נפש, מבוסס סטטיסטיקה, הוקפא הפרסום היומי. הסטטיסטיקה הראתה שלבלוג היה מספר קבוע של כ- 50 כניסות ליום ללא צמיחה עם הזמן. כפי הנראה של כ-50 קוראים קבועים, אבל מגיבים מעטים.
חשתי בדיוק כפי שכתב מוטי לגבי הבלוג שלו: "רשומה שלא זכתה למספר צפיות/תגובות ראוי להבנתי, גרם לי לחשוב שהכתיבה שלי 'לא שווה' ". ואם היא לא שווה, אז כמובן גם ההשקעה מיותרת. וכמו שתיארתי למעלה, כמו אצל מוטי, התחושה הזו הצטרפה לתחושת המשבר הגדול - כשכל הבלוגים (שלו בתפוז ושלי בישראבלוג) אבדו. התחושות האלו שמתחזקות אצלי לאחרונה (הסטטיסטיקה של גוגל אנליטיקס אינה משקרת) מדכאות המשך כתיבה, בשל ההרגשה שאין בה באמת עוד טעם. אז הבלוג "אמירה יומית" נותר בשימוש לפרסומים אקראיים ולא תדירים של חומרים שאינם מתאימים לקונספציית הניטראליות, שאני משית בדרך כלל (כלומר, בהשתדלות) על הבלוג חשיבה חופשית פלוס.
בתקופת הבחירות וממשלות המעבר הראשונה והשניה, הוספתי לבלוג "אמירה יומית" קטגוריית "בחירות" שבה פורסמו שלטים וקריקטורות מעשי ידי - לשיתוף על ידי כל מי שיחפוץ. במקרה אחד באמת קיבלתי בקשה לשחרר זכויות יוצרים לטובת שלטי חוצות. אך כאשר הצנזורה של השלטון (ובחסות השופט מלצר) חסמה את הפיד של הבלוג הזה למנועי חיפוש, לשיתוף בל אמצעי המדיה ברשת ואפילו לעידכון באתר "פרפרים - הבלוגוספרה שלנו" (60 יום כמדומני לפני תאריך יום הבחירות) - כמחאה פתחתי את הבלוג "הכל בגלל סתימת פיות" ושאליו העברתי את כל החומרים הקשורים בבחירות (כדי לשחרר את "הקללה" על הבלוג אמירה יומית).
דגימות מהקריקטורות ששרדו את הצנזורה בגוגל תמונות:
אבל מרביתן נמוגו. גם לא מעט פוסטים נמחקו מהבלוג לעיני הקוראים (למרות שהם עדיין חבויים בלוח העריכה וזה מתאים לתלונות ציבוריות עליהן שכנראה הופנו לגוגל כ"חומר פוגעני"). ביניהן היו שם גם כמה נבואות שהתגשמו, למשל זו (שאני רואה את הפוסט השלם בקישור, האם גם אתם?):
אז כפי שניתו לראות מכאן, מורכב להתייחס לקבוצת בלוגים שונים כאל בלוג יחיד בדיון. ובכלל לא בטוח שמכל המלל כאן, הקורא לא יצא מבולבל מסבך כל הבלוגים שהוזכרו. אז לסיכום אעשה כאן סדר בתרשים:
ודאי רבים ישאלו מדוע לעזאזל לא לרכז הכל בבלוג אחד? מבחינתי זה מאוד פשוט - קשה לי מאוד לקרוא בבלוגים פוסטים שבכל אחד מהם מעורבב הכל בהכל. שלל נושאים לעיתים לא ערוכים בפוסט אחד. אני לא אחד שסובל מהפרעות קשב, אבל ממש לא בא לי לקרוא שוב הכל מהתחלה כדי לזכור מה היה כאן ולכן גם אם אני מאוד רוצה להגיב, אני ממש מתייאש ועושה NEXT.
על סעיפי השאלון של מוטי לא עניתי באופן ישיר על כל אחד מהם, אם כי את מרבית התשובות הקוראים יוכלו למצוא בטקסט של רשומה זו. אבל למספר שאלות אתייחס באופן ישיר כעת.
למשל לגבי שאלה 9, המתייחסת ל"פינת הפירגון" - אם לא היה ברור ממה שהזכרתי כבר בתחילת הרשומה - בשום בלוג ever, אני לא מציג לראווה רשימת בלוגים קבועים שאני קורא. וכפי שאני אומר לא פעם, אני ממש ממש מסרב לאמץ את הנוהג (הנפסד בעיניי) של רשימה מוחצנת כזו (תופעה שאני מכנה החצנת "מועדון קריאה סגור").
עוד בישראבלוג פרסמתי פעם פוסט שרביט חם בנושא זה, שבו ציינתי שבכל שלב בציר הזמן יש 15 בלוגים שאני קורא באופן קבוע (הרשימה הזו משתנה עקב הדינמיקה המתרחשת בין כותבים פעילים מתווספים לבין כותבים פעילים שהקפיאו/מחקו את בלוגם), שיעשעו אותי התגובות שהביעו סקרנות רבה בעניין וציפו שאולי אתרצה ואחשוף את הרשימה. הסברתי שהרשימה הקבועה מוגבלת עקב מגבלת זמן הקריאה העומד לרשותי. גם כעת יש לי רשימה כזו שמסרב בכל תוקף לפרסם. תגידו, לשם מה זה טוב בכלל להחצין את זה ברבים. הרי כל אלה שאני קורא בקביעות יכולים לנחש את זה. לשם מה כל האחרים צריכים לדעת את זה? בתור עורך "פרפרים" במילא אני קורא את הכל, לפחות ברפרוף המאפשר לי לגלות "ממתקים". והעדכונים בדף הראשי של אתר פרפרים, יכולים להקל באופן זה לכל מי שנכנס במציאת "הממתקים" היומיים. אגב כך נהגתי לעשות תמיד לאורך כל הדרך (בזמנו בביקור יומי בדף הראשי של ישראבלוג).
אז לא, גם כאן לא אפרגן ספציפית לבלוג זה או אחר. כבר אמרתי, אישיות טיפוסית של בן מזל 🦂 😀
כן מפרגן באתר פרפרים לפוסטים ספציפיים נבחרים שעשו לבעליהם את היום ובזה דייני.
לגבי שאלה 4 "איזה שיר כאילו נכתב ממש על הבלוג שלך ויכול לתאר אותו"? - אומר בוודאות איזה שיר לא:
ואולי דווקא זה כן מייצג את הלך הרוח הבלוגוספרי (לשאלה 6): ואם בשירת בַּרְבּוּרִים או בִּרְבּוּרִים עסקינן, הרי את ה- Finale כאן אולי מייצג פרק "הברבור" ביצירה קרנבל החיות של סן-סנס?
בראשית הרשומה ציינתי שבסופה אביא רמזים מדוע היא נכתבת בבלוג המשנה "אמירה יומית". ובכן, בנוסף לשירה של רחל "זמר נוגה", הקוראים הנבונים ימצאו אותם ברשומות האחרונות בבלוג הדגל הדועך (לתחושתי) - חשיבה חופשית פלוס: "לא עוד", "התקועים" (המבטא את תחושת הכישלון במטרות/יעדי הבלוג) ו"השיר האחרון".
