היום ה - 56 של המלחמה נפתח רע מאוד. הפסקת האש קרסה עם מטח רקטות לעוטף ברבע שעה לפני שבע, ולאחר שהחמאס הפר את הבנות עסקת החזרת החטופים. שני הילדים הג'ינג'ים החמודים ואימם ממשפחת ביבס לא חזרו משבי החמאס, שטען שהם כבר אינם בחיים (עובדה לא מאומתת), מדובר בתינוק בן 10 חודשים ופעוט בן 4, שהוא רק בכמה חודשים גדול יותר מקטינא שלנו. ולאחר גילוי כל סיפורי העינויים שעברו הילדים החטופים האחרים על ידי החמאס המנוולים, לא יכולתי שלא לדמיין בחרדה את קטינא שלנו, אם מזלה הרע היה מביא אותה חלילה לידי החמאס.
ובהמשך הבוקר של הפסקת ההפוגה, אירע גם פיגוע נורא בעירנו עם 3 נרצחים ו- 6 פצועים על ידי מחבלי חמאס ממזרח ירושלים. וקטינא לא יודעת שום דבר מזה. בבית לא שומעים חדשות ולא מדברים על המלחמה בנוכחותה. ובאותו בוקר קטינא יצאה לגן שלה כרגיל. ושם גם כאילו לא קרה דבר, בזכות הגננות. רק לחשוב איזה מאמץ נדרש מהגננת שלה עם שני ילדים קטנים משלה ותינוק שנולד לפני חצי שנה וכשבעלה כעת במילואים בעזה. איזה מאמץ עילאי להשאר שלווה בפני פעוטות הגן התמימים. והגננת השניה מדווחת להורים בוואטסטפ:
וקטינא שמחה ומשתתפת בכל הפעילויות בגן. בתמונה ליד הגננת:
ועם חברה בהצגה לילדים:
לאחר שחזרה מהגן, התיישבה במלוא המרץ עם "מאמא" שלה והדביקה בדייקנות אבני מוזאיקה בנקודות מסומנות. בסבלנות רבה מדגימה יכולת מוטוריקה עדינה.
לאחר מנוחה הגיעה משפחת הבת עם קטינא להתארח אצלנו בערב שבת. כשקטינא אצלנו לא רואים חדשות, אבל במהלך הביקור, קיבלנו פעמיים התרעה מאפליקציית "צבע אדום" בטלפונים שלנו על מטח טילים לעבר העיר שבה גר הבן. כדי שלא להלחיץ את קטינא, המשכנו כאילו לא קרה דבר, כשהתעדכנו בסתר בוואטסאפ ששלום לבן ורווח לנו.
קטינא הביאה איתה דף מודפס מנויילן שחילקו להם בגן. בדף תמונות פספורט של 35 ילדי הגן. מתחת לכל תמונה מודפס שם הילד/ה, שמות ההורים ומספרי טלפון שלהם.
כשביקשתי מקטינא להראות לי מיהם החברים שלה בתמונה, דבר ראשון אמרה "זאת החברה הכי טובה שלי" והצביעה על התמונה שלה עצמה. התאפקנו שלא לצחוק. אבל תחשבו על זה שבהכרזה שהיא החברה הכי טובה של עצמה יש בעצם איזון מושלם בין הפיזי לפנימי שלה. כמה טוב היה אם ההשלמה המוחלטת עם הפנימיות הייתה קיימת אצל כל אחד מאיתנו. אם כל אחד יהיה קודם כל חבר עם הפנימיות של עצמו.
ולאחר מכן הצביעה על 8 ילדות וילדים שהם חברים טובים מאוד שלה ועוד על לא מעט אחרים שגם הם חברים שלה. והצביעה על כמה ילדים "מרביצים" שהיא לא חברה שלהם. שאלתי אותה למה ילד מסויים הרביץ לה והיא סיפרה שהוא פתאום בא אליה ורצה לקחת את הקשת בשיער שלה. והיא סיפרה גם על ילדה אחת שהייתה חברה טובה שלה ואז פתאום התחילה לעשות את מה שאנחנו הבנו כמניפולציות שליטה מצידה על קטינא. באינסטינקטים טובים, קטינא פשוט התרחקה ממנה והילדה ניסתה להרביץ לקטינא מתוך תסכול. אבל, קטינא מספרת, אני כבר שוב חברה שלה "כי היא הפסיקה להרביץ והיא שוב נחמדה ורוצה לשחק איתי". והיא מוסיפה ומספרת שהילדה סיפרה שיש לה "שני אבא" אחד הוא "אבא חדש" שבא לגור אצלהם. היא בת הזקונים לארבעה אחים ואחיות, כולם מאותו "האבא הראשון". עכשיו אנחנו כבר מתחילים להבין את התסכולים וההתנהגות של הילדה.
ועוד היא מספרת על ילדים שרצו לקחת מהאוכל שלה ללא רשות (כי זה החינוך או חוסר החינוך של ההורים שלהם), אבל "הם כבר לא". הפסיקו כנראה בהתערבות של הגננות.
בגן הזה אין זמן קבוע לארוחת בוקר. כל ילד/ה אוכלים בזמן שמתאים להם, יש ילדים שלא אוכלים בכלל. שאלתי את קטינא אם האוכל שלהם לא טעים והיא ענתה: "יש להם אוכל טעים אבל לא בא להם לאכול. וכשאבא או אימא שלהם מגיעים לקחת אותם הביתה (בסיומו של יום), הם רואים עיגול אדום ולא עיגול ירוק" (על התמונה של הילדים שלהם בלוח). הכוונה לדיסקיות מגנטיות שהגננות מסמנות כדיווח להורים של כל ילד או ילדה אם אכלו או לא את ארוחת הבוקר של היום.
וקטינא מוסיפה ש"ילדים שלא אוכלים לא יגדלו טוב ולא יהיה להם הרבה שכל". לאחר שאכלנו ארוחת ערב, שקטינא אכלה בתאבון, היא ביקשה ניירות וצבעים וציירה לכל אחד מאיתנו ציור ולאחר כמה משחקים נתתי בערב לקטינא במתנה את הספר "פו הדוב" וסבתא נתנה לה שקית עם בגדי חורף חדשים שקנתה לה. כשהיה יום שהוקדש למשפחה בגן, כל ילדה וילד סיפרו בתורם על המשפחה שלהם. וקטינא סיפרה על סבתא שלה "שמכינה לי אוכל הכי טעים וקונה לי בגדים" ועל סבא "שקונה לי ספרים יפים".
כאסקפיזם מוחלט, בשבת בבוקר המשפחה של הבת נסעו לחוף הרצליה למרות סיכוני המלחמה, לחגוג חגיגה מוקדמת לאבא של קטינא יום הולדת שיחול למעשה ביום ראשון (היום). קטינא הייתה ממש מאושרת.
בתקווה שהמצב יאפשר בימים מוטרפים אלה, אנחנו מתכננים לחגוג את יום ההולדת של אבא של קטינא ביום שישי הקרוב, יחד עם הדלקת נר ראשון של חנוכה. בתכנון ארוחת ערב חגיגית עם הלביבות המפורסמות של סבתא כמובן ולקינוח סופגניות מיני. לו יהי.
עוד בסדרת התמודדות פעוטה במלחמה:
מה מספרים לפעוטה?
מלחמה יום 10
מלחמה יום 16
מלחמה יום 19
מלחמה יום 24
מלחמה יום 27
מלחמה יום 39
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
נא להגיב כאן (הדיון יסגר 14 יום לאחר הפרסום)