הרגלי צפיה שלי

 פוסט בהשראת הנושא השבועי הרגלי צפיה במדור השרביט החם בפרפרים. בפוסט זה אתייחס לצפיה שלי בשלושה אמצעי מדיה: טלוויזיה, סטרימינג, טלפון. 

אתחיל בטלוויזיה. וכן אני צופה בטלוויזיה - ממעט להתעדכן בחדשות - מהדורת עדכוני חדשות קצרה אחת בבוקר. המוגשת כל מחצית השעה אבל מסתפק באחת כדי להתעדכן מה קרה בלילה. מיותר לשמוע את האחרות - כי ב- 99% המהדורות חוזרות על עצמן ואז עובר ל-HOT לערוץ 187 ומאזין דרכו לרדיו כאן 88 - מוזיקה מצויינת לטעמי, ללא חדשות. מוזיקה המלווה אותי עם ארוחת הבוקר הקלה והקפה וגם אחר כך מלווה את עבודתי מול המחשב. כן, את הפוסט הזה כתבתי במחשב לרקע המוזיקה. המוזיקה מלווה אותי גם בעת שאני מקדיש לקריאה של עמיתי הבלוגרים ולעריכה ותחזוקה בניהול האתר "קהילת פרפרים - הבלוגוספרה שלנו". לחדשות ואקטואלה מספיקה לי צפיה בטלוויזיה למהדורת חדשות אחת בערב.

מסכים עם קודמי, גם אני מתעב את פטפטת הפאנליסטים "המומחים" שכל אחד מהם מתייחס לדבריו כדברי אלוהים חיים במקרה הטוב. אני מתעב במיוחד את שופרות השלטון  המושתלות בפאנלים האלה. מבלי להזכיר השמות הידועים, כשהם מתחילים בשטיפות המוח והתרעלה שלהם - אני מזפזפ לאחת התחנות המקבילות או פשוט עובר לפעילות אחרת. אני גם לא מבזבז את זמני בתוכניות ריאליטי - ראשית משום שאחרי כמה דקות צפיה באחת אני כבר הבנתי את הפרנציפ שאותי לא מעניין. ושנית, הפורמט הזה של צפיה בת 5 דקות שתמורתו מאלצים 7 דקות של פרסומות - לא בשביל הסבלנות שלי.

אבל אני לא מאלה שמחרים את הטלוויזיה. אני איש תרבות שצורך תרבות ויש לא מעט כזו שניתן לראות ממסך טלוויזיה גדול מבלי לעייף את היד והעיניים בצפיה במסך הטלפון הקטן. ובמה אני צופה?

בסדרות מרתקות בערוץ ההיסטוריה. בשני ערוצי נשיונל גאוגרפיק. אני מטייל בכיף עם ערוץ הטיולים בפינות עולם שלא הייתי וכנראה שברובם גם לא אבקר בפועל. ולמרות שהטיולים האלה מציפים את חוש הראיה והשמיעה, לעיתים העדר חווית הריחות והטעמים הוא דווקא יתרון במקומות עולם שבביקור בהם עדיף להיות טטרן. והמאכלים לעיתים מאוד מגרים את העיניים אבל תודה לאל גם דקה מהטעמים האלה שאני חוסך מהשפתיים - אני גם חוסך שנה בירכיים. 

וגם עם בערוץ הטיולים מראים ומתארים מקומות שכבר ביקרתי בהם - תמיד אני למד על אתרים מקסימים או מעניינים שפספסתי בעת הביקור במציאות.

מה עוד אני רואה בטלוויזיה? תוכניות דוקו שמעניינות אותי בערוץ 8. ולפעמים מתרגע עם ערוץ אפס - תוכניות והופעות מוזיקה של אמנים - של שירי משוררים של ארץ ישראל היפה. אמנם בקהל הצופים בהופעות האלה ברובו בני שישים ומעלה, אבל גם אני כבר כזה. והתוכניות האלה היא נוסטלגיה צרופה ומהנה, לאסקפיזם מתלאות ואכזבות היומיום, שמאכילים אותנו השכם והערב. וכן, גם בערוץ 11 של "כאן" יש לא מעט תוכניות איכותיות מעניינות.

והיתרון הגדול בצפיה של כל אלה - במרביתם אין פרסומות או זמן פרסומות מינימלי ונסבל.

ומה עוד? סדרות וסרטים טובים בסטרימינג - בהוט ובנטפליקס.

אז את כל אלה שכמעט או נמנעים מצפיה אני שואל: כמה הם שעות הצפייה שלכם בטלפונים החכמים - עם אקטואליה, פושינג של מה שרוצים להראות לכם, ופייק  (כזב) שאתם צריכים לסנן או שלא?

בדקתי כעת מהו הזמן הממוצע היומי שביליתי עם הטלפון השבוע, והרי הוא כדלקמן:

משחקים: סודוקו, מחשבה, זיכרון: 39 דקות

פרודוקטיביות וכספים:  22 דקות

חברתי:  20 דקות 

ואיך אתם?

וזו דוגמה למה שאני צופה בערוץ אפס בהוט. תקשיבו למילים ואל תשימו לב למה שהבינה המלאכותית הבינה וכתבה.

ראשונים תחילה לי

 הנושא החם השבועי במדור השרביט החם באתר קהילת פרפרים - הבלוגוספרה שלנו מתייחס למעשיה הראשונים של הממשלה הבאה - לו הייתי אני מרכיב אותה. 

ממשלת ההפקרה והחורבן הבטחוני, הכלכלי והדמוקרטי (בתקווה שמרכיביה יעברו למושבי האופוזיציה) מותירה כל כך הרבה לממשלה החדשה לתקן, ולכן הממשלה החדשה חייבת לדעתי - במספר צעדים חקיקתיים דחופים שיאפשרו סדר יום שפוי חדש לה, למדינה ולכל אזרחיה.

צעד ראשון - מינוי וועדת חקירה ממלכתית ולא שום ועדת חקירה דימיקולו ישראבלופית - נחקרים ונאשמים בבית משפט הרי לא בוחרים את השופטים שלהם. כך גם לא יעלה על הדעת שפוליטיקאים ובראשם ראש ממשלה שבקדנציה שלהם התרחש אסון ההפקרה והחורבן הגדול ביותר מאז קום המדינה - הם אלה שיימנו ועדת חקירה פוליטית. 

אז דבר ראשון על הממשלה החדשה להקים ועדת חקירה על ידי נשיא בית המשפט העליון, כפי שמונו ועדות החקירה הממלכתיות במדינה מאז הקמתה.

כמו כן, על נשיא בית המשפט העליון, היועמ"שית ושאר "הפקידים" שהודרו מעשית ממעמדם - להמשיך כחוק בתפקידיהם, עד למינויים של מחליפיהם כחוק בימי משילותה של הממשלה החדשה.  לא יעלה על הדעת שדווקא אלה שמתייחסים לעצמם כ"שמרנים" - ישנו את כללי המשחק הדמוקרטיים מאז קום המדינה.

צעד הכרחי נוסף הוא הסדרת מהות חוקי היסוד. כמדינה שאין לנו חוקה, חוקי היסוד הם אלה שמחליפים למעשה את החוקה. לכן, לא יעלה על הדעת במדינה מתוקנת - ברצותה של כל ממשלה - להעביר חוק יסוד ברוב יחסי כמו חוק רגיל.

על כן, לו הייתי מקים ממשלה - הייתי פועל ראשית  לביטול מיידי או לביטול השינויים שנערכו על ידי הממשלה הנוכחית ברוב יחסי ובעיקר בחוקים שחוקקו בחטף שלא ברוח מגילת העצמאות. 

לאחר מכן חובה להגדיר כמו במדינות חוקה מהו הרוב הנדרש לחקיקת חוק יסוד או לשינויו. ברבות ממדינות חוקה נהוגה חקיקה ברוב של שני שליש לפחות מחברי בתי הנבחרים. כלומר בכנסת שלנו המונה 120 חברים - חוק יסוד/ עריכתו/ ביטולו - ברוב של 80 חברי כנסת לפחות.

חוק שלישי - הגבלת שלטון של ראש ממשלה לשתי קדנציות בלבד, בחוק יסוד.

לאחר מכן - חוק גיוס מלא לכולם (צבאי או שירות לאומי לפי צרכי המדינה) הכולל סנקציות לסרבנים: כלכליות דרקוניות, איסור יציאה מהמדינה, שלילת רשיון נהיגה ועד לגריעה מספר הבוחרים. וכי מדוע לא? כמו שבארה"ב הדמוקרטית - לאסירים נגרעת זכות הצבעה כמו זכויות אזרח אחרות עד לאחר שחרורם ומילוי חובם למדינה. "נמות ולא נתגייס" במעמד של עבריינים - אינם ראויים לזכות בחירה. 

לדעתי צריך גם להחזיר את התקנה שהייתה מקובלת בשניים או בשלושה העשורים הראשונים של המדינה - התניית קבלה של עובדי מדינה ועובדי ציבור - רק לאחר שירות צבאי או לאומי מלאים, למעט בעלי פטורים רפואיים שניתנו בקפדנות ולא בעזרתם של "מאכרים" רודפי בצע בזויים.

בלי חקיקה והסדרי יסוד אלה - מדינה דמוקרטית חפצת חיים לא תתקיים לאורך זמן ובמיוחד כשקיימים נגדה איומים מדיניים ובטחוניים קיומיים, כמו מדינת ישראל.

לאחר מכן, שורה של שנויי קונספציה, צעדים ותיקונים, בטחוניים חברתיים וכלכליים. ויש הרבה...

 

על עוד שנה שחולפת ואחת שעומדת להגיע

לאחרונה אני מדבר בתמציתיות. התובנות האלו מזדקקות בעיניי למינימום הנדרש כדי להביע תובנות אנושיות; ריבוי מילים לא יגרע ולא יוסיף למסר - הוא יתקבל, או שלא. קשה לחדור מבעד להשקפות מקובעות.

אבל כשמדובר באיחולים, אני נמנע מן הביטוי "בשורות טובות". את הבשורות אני מותיר למשיח.

כאדם החי כאן, על פני האדמה, בימים האלה ובמחוזותינו, אני מתכווץ מעט למשמע "בשורות טובות" בסיומו של כל שיח.

לכן, לקראת השנה החדשה, אני פשוט מייחל ל- חדשות טובות.

ועל השנה החולפת:
 

 
ולשנה הבאה:

לסיום, שיר לשנה שבפתח:
Josh Groban – You Raise Me Up

פוסט בדיקת עדכון 2

 בדיקת קוד עדכון חדש

פוסט בדיקת עדכון

עקב תלונות הציבור - אין כמו ניסיון כלים.

גם אנחנו ממש ממתינים לעדכון, וגם הפוסט עצמו הוא פוסט בדיקה שנועד לראות כמה זמן Blogger יגרור אותנו עד לעדכון באתר פרפרים.

מנהל פרפרים

בילוי בבתי קפה ומסעדות

בהשראת הנושא החם במדור השרביט.

הפעם האחרונה שהייתי בבית קפה הייתה לפני בערך 15 שנים. והפעם האחרונה שאכלתי במסעדה היתה ערב פרוץ הקורונה.  יש לי קפה מצוין בבית עם מכונת קפה שמכינה אותו בסגנונות שונים תוך דקה. גם אם טעים, רמת ההגיינה והטיפול באוכל של מסעדות ובתי קפה (לפחות ב- 50% במדגמים של משרד הבריאות) לא ראויים למאכל בשל רמה גבוהה של חיידקי מעיים. תמיד כשאכלתי במסעדות, לפני שהתיישבתי, בדרך לשירותים הייתי מציץ למטבחים ואתם לא רוצים לדעת מה גיליתי בחלק מהם. גם השירות ברבים מהם מזלזל – בעיקר זמן הגשה מוגזם, ואפילו מנות שהוחזרו על ידי אחרים יכולות להגיע אליכם. על כך כתבתי בפוסט : מה עושים עם המנות שאתם מחזירים.

הנושא החם: מדוע אני לא צם?

פוסט בהשראת הנושא החם הנוגע ליום הכיפורים.

מדוע אני לא צם?

יש מי שצם כי הוא מפחד.
רק אלוהים שלו יודע,  או שלא יודע ממה.
יש מי שצם כי זה קוּל😎
אחלה גבר הוא יוצא.
יש מי שצם בגלל הדיאטה,
כי דווקא ביום זה הוא יוריד עשרה קילוגרם.
יש מי שצם בשביל הכפרות
וחושב שיכול לנהוג כפרא בשאר הימים.
יש מי שצם,
כי רק בצום הוא יודע לחשוב בהגיון, או שלא.
יש מי שצם סתם ליתר ביטחון,
שיהיה, אולי ישתלם (כמו שאמר לי פעם מחזיר תשובה "מה כ'פת לך תצום ותקבל תגמול") .

ואני, אני לא צם כי זה לא בריא,
ואם הייתי חושב שזה בריא,
הייתי כבר צם ברמדאן.

ואלוהים שלי הוא לא אלוהים אישי קטן קטן,
נוטר ונוקם כמו בני האדם.
ואלוהים שלי אינו בבעלות יהודית
ואני לא נבחר וטוב מכל העמים.
אלוהים שלי הוא אלוהי כל העולם והטבע.

כחילוני בהכרה מלאה, מחזירי בתשובה למיניהם לא יכולים לשכנע אותי לפולחנים כלשהם - לא עלי די הפחדות ולא בתגמולים. תקראו לי נונקונפורמיסט. יש לי דעה מוצקה משלי (למרות לימודי ההדתה שכפה המנהל החרדי של בית הספר החילוני שלמדתי בו שמונה שנים, ולמרות שטיפות המוח של דרשות אנשי חב"ד שזומנו "לטעת בנו דעת" על חשבון שעות תוכנית הלימודים הממלכתית הרשמית של משרד החינוך). ודעתי אינה שונה מבשר ודם כמוני שמכנים אותו רב. ואין לי שום כבוד ואפילו  שמץ של הערכה לרבנים מכל הזרמים שאינם מכירים את דיני התורה לגבי מלחמת חובה ומורים לעדתם "נמות ולא נתגייס". לכן הם הם הכופרים. אם הם באמת מאמינים בקדוש ברוך הוא, עליהם לחשוש מזעמו של אלוקיהם.

אני חסיד המשפט "איש באמונתו יחיה" וזה נכון לכולם ולגבי כל אמונה שהיא.

***

הרב קוק אמר פעם שהוא כותב לא מפני שיש לו כוח לכתוב, אלא מפני שאין לו כוח לשתוק. אז מדוע כל מעריצי הרב קוק כל כך רוצים שאני אשתוק? גם אני לא יכול לשתוק לנוכח טעויות רווחות וסילופים נפוצים. אני בהחלט לא הרב קוק ולא מתיימר להיות אליל כמוהו, גם לא קדוש, אך גם אני בשר ודם אשר יודע משהו על החיים ולא יכול לשתוק.

ועוד מדברי הרב קוק: "ההבדל שבין הנשמה הישראלית , עצמיותה, מאווייה הפנימיים, שאיפתה, תכונתה ועמדתה, ובין נשמת הגוים כולם, לכל דרגותיהם - הוא יותר גדול ועמוק, מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה, שבין האחרונים רק הבדל כמותי נמצא, אבל בין הראשונים שורר הבדל עצמי איכותי". ( ס' 'אורות', אורות ישראל פ"ה פיסקה י', ע' קנ"ו).

הרב קוק כבר שוכב בקברו ולא יכול להשיב. ומה אתם אומרים? וכי לא מוטב שהיה שותק?

הנושא החם - צמחים, עציצים ואצבעות ירוקות

 פוסט ניסיון בנושא לבדיקת קוד.

הנושא החם - הרגלי שינה ויתרונות שנת בזק

שנת בזק, או תנומת כוח, היא שינה קלה קצרה של 20-30 דקות במהלך היום כדי להתרענן ולשפר את הריכוז והתפקוד הקוגניטיבי. היא שונה מתנומה ארוכה יותר בכך שהיא אינה מגיעה לשלבי השינה העמוקים, ולכן לא גורמת לתחושת כבדות לאחר ההתעוררות. רשומה זו נכתבה בהשראת נושא השרביט החם שעוסק בשינה.

עולם השינה שלי נחלק לזה שלפני גיל 18 ולזה שאחריו. עד לגיוס לשירות צבאי קרבי השינה שלי היתה יחסית קלה. שינה שהייתה מושפעת ממחשבות וטרדות. כמו קשיים להירדם לאחר יקיצה משינה בשעות לילה.  אבל הודות לשירות הסדיר הקרבי שלי בצה"ל - במשטר הטירונות, במשטר מיעוט שעות השינה בקורס הפאראמדיקים ולאחר מכן בשירות בגדוד תותחנים ברמת הגולן ובסיני - הרגלי השינה שלי השתנו מן הקצה אל הקצה. מאז ועד היום, הסתגלתי להירדמות בזק ולשינה בכל מצב ובכל תנוחה. 

לפני כן לא הייתי מסוגל להירדם בנסיעה ארוכה באוטובוסים ובמטוסים. מאז השירות הצבאי הסדיר, אני יכול להירדם אפילו על מיטת "סוכנות" עם קפיצי ברזל ללא מזרן, בזחל"ם מקפץ בתנאי שטח, להירדם בכיסא בהצגת תיאטרון משעממת לאחר יום עבודה מעייף, או לאחר כמה שניות בצפייה בפרסומות טלוויזיה. וכי מה מצפים ממני, שאתמיד לצפות בשבע דקות פרסומות ושלא אשקע בשינה עמוקה גם לאורך תוכנית השידור, מעניינת ככל שתהיה?

על קורס הפראמדיקים עוד לא ממש כתבתי. היה זה קורס אינטנסיבי עם לימוד תיאורטי ומעשי משמונה בבוקר ועד חצי שעה לפני חצות. מכיוון שהקורס הזה היה משותף להכשרת פראמדיקים לכל חילות היבשה הקרביים (סיירות, רגלים, שיריון, תותחנים והנדסה) - בנוסף ללימודי רפואה אינטנסיביים, הקפידו שם על המשך פעילויות גופניות לתחזוקת כושר קרבי כללי ועד לכושר קרבי מקצועי במסעות אלונקות ארוכים בהליכה ובריצה, תירגול פינוי פצועים בזחילה ובנשיאת יחיד של פצוע בהליכה ובריצה תחת אש, עם ציוד מלא. וכמובן כל מעבר משיעור לשיעור בקורס, אם בכיתה או בשדה, היה נערך בריצה. כל מי שנרדם בשיעורים הורץ למגורים עם הגבלת זמן ולחזרה עם מימיה מלאה שתרענן את גופו הרטוב.

אבל, בקורס הפראמדיקים הזה נחשפתי לראשונה לאפשרות המרעננת של שינת בזק. זה היה בעת תרגול מעשי של טיפולים בפצועים בתנאי שדה. אני זוכר את התרגול הזה שבו המדריך בחר בכל פעם מבין המשתתפים מטפל אחד ושבעה שיידמו "פצועים". כל אחד מהפצועים קיבל פתק עם סוג הפציעה שלו. על הפראמדיק המטפל היה לחקות את מה שעלול לקרות במציאות, ובשלב ראשון עליו לעבור בין הפצועים ולמיין אותם לפי חומרת ודחיפות הטיפול בפציעתם. בשלב השני להעניק טיפולים ספציפיים לפצועים תוך כדי דילוג בין אחד לשני עד להשלמתם. בשלב  השלישי המדריך עבר בין הפצועים ובדק את איכות הטיפולים, תוך מתן הערות ביקורת על הביצועים. 

באחד התרגולים האלה שבהם נבחרתי לדמות פצוע, פתק הפציעה שקיבלתי היה פציעה בעיניים. אבל מהרגע שבו נחבשתי (חבישת עיניים) ועד לרגע שבו התעוררתי משינה לאחר שהסתיים המבדק והתחילה הסרת החבישה - עברו להערכתי לא יותר מ- 15 עד 20 דקות. זו הייתה שינה קצרה, שינת בזק, אבל וואו, כל כך מרעננת. כאילו ישנתי שנת לילה מלאה וטובה.

כיום מעודדים את העובדים במקומות עבודה ובמיוחד בהייטק לשינת בזק מרעננת כזו של חצי שעה ואפילו מקצים שטח להתרעננות כזו. והאמינו לי שלא היו מעניקים לעובדים את "הלוקסוס" הזה, אם זה לא היה משתלם מבחינה כלכלית לחברה המעסיקה.

ואגב פציעות עיניים - לאחר שסיימתי את ההכשרה לפראמדיקים קרביים, לצערי יצא לי להיתקל ולטפל בפציעה כזו במציאות. 

הנושא החם - היחס לתגובות בבלוגיה

  
נכתב בהשראת נושא השרביט החם.
נתחיל בכך שאף בלוגר/ית אינם כותבים למגירה. ולמרות "ההצהרות" של בלוגרים מסויימים, אני מעריך שעמוק עמוק בלב, כולם שואפים לחשיפה. חשיפה אינה רק מספר הכניסות במונה, משום שמי שאינם נעזרים בסטטיסטיקה של גוגל אנליטיקס, למעשה אינם מבחינים בין קליקים של כניסות סרק עם יציאה מיידית, לבין קריאות אמיתיות. זמן הקריאה הממוצע לפוסט הוא למעשה המדד היחיד בעל משמעות לבלוגרים במניית הכניסות לבלוגים שלהם.

על כן, מדד נוסף לכל הבלוגרים לגבי מידת ההצלחה/ ההתעניינות/ החשיפה של מה שהם כותבים בבלוגים שלהם , בלי יוצאים מהכלל (למעט בלוגרים שחוסמים תגובות לרשומות שלהם) - הוא מספר ואיכות התגובות של הקוראים . 

אך מה לעשות? כשיש קוראים שאהבו את מה שקראו, אבל אין להם משהו "חכם" לציין/להאיר בנושא הרשומה. או כשיש קוראים שמתעצלים (ולא בלי היגיון) למלא שלוש שדות - שם/כינוי וכתובת מייל (שיש לא מעטים שנמנעים לחשוף אותה מטעמי פרטיות) וכתובת הבלוג/אתר. ויש אולי גם סיבות אחרות שיפורטו בהמשך (בשאלון המצורף). 

הסטטיסטיקה מלמדת שמספר התגובות הממוצע לפוסט, בבלוג הבית שלי חשיבה חופשית ב- 5 השנים האחרונות עומד על 12.3. ומכיוון שמספר התגובות כולל גם את התגובות שלי- לתגובות, למעשה מדובר בממוצע של כ- 6 תגובות בלבד לפוסט (של 3 עד 6 מגיבים). ובחמש השנים הללו למעשה קיימת מגמת ירידה מתמדת בתגובות. אני יודע/בטוח שלא מעט בלוגרים הפסיקו בגלל זה לכתוב בכלל (או שמפרסמים פוסט נדיר פה ושם). גם מספר הלייקים הולכים ומתמעטים.

זה ופיחות במספר האווטרים ברשימת העוקבים (וכשאחד האווטרים נעלם פתאום) בבלוג שלך, או כשהבלוג שלך הוצא מרשימת BlogRoll בבלוגים שהיית שם "בן בית" - מרגיש לך שסר חינך - בד בבד עם כך שאותם בעלי בלוגים גם הפסיקו להגיב  בבלוג שלך - כל זה נותן את ההרגשה שהבלוגרים האלה מחרימים כעת מסיבותיהם הם את הבלוג שלך והפסיקו להתעניין בו...

כן, אם היו לך פעם עשרות או מאות תגובות לפוסט (נכון, גם של טרולים ומאותגרי נפש) - מספר שפחת כיום לאחדים בודדים, מה זה אומר? 

בעקבות שאלה זו וחשבון הנפש שנלווה אליה, הוספתי לבלוג חשיבה חופשית את הכפתור הבא:

שמקושר לטקסט ההסבר.

אז לא אכביר במילים ובמקום אסיים בשאלון: "אמרו לי מה הרגליכם ואומר לכם מי אתם..."

השאלון,
נא סמנ/י מהם הרגליך:

🔳 לא נוהג/ת להגיב לפוסטים של אחרים.
🔳 מגיב/ה לפוסטים של אחרים רק אם התוכן שלהם מעצבן אותי.
🔳 מגיב/ה בבלוגים של אחרים רק אם וכאשר הפצעתי עם פוסט חדש בבלוג שלי.
🔳 מגיב רק בבלוגים הנכללים במועדון הקריאה הסגור (BLOGROL) המוצג            בבלוג שלי.

🔳 יש לי רשימת "חרמות" של בלוגים שלעולם לא אקרא/אגיב להם יותר.
🔳 קורא/ת (ומגיב/ה) רק בבלוגים מהפלטפורמה שלי (וורדפרס ⤄ בלוגספוט).
🔳 מגביל/ה קריאה ותגובה רק לפוסטים של בלוגרים שמגיבים בבלוג שלי.
🔳 מעצלות/חוסר בזמן מסמנ/ת רק אהבתי בפוסטים שאני קורא.

🔳 לא מאפשר/ת (חוסם) תגובות אצלי בבלוג.
🔳 מתייחס/ת לתגובות אצלי בבלוג באופן סלקטיבי (רק למי שבא לי בטוב)*
🔳 שוכח/ת לאשר תגובות אצלי  בבלוג**
🔳 לא מתייחס/ת לתגובות אצלי בבלוג או מתייחס/ת אליהן לעיתים רחוקות.

* כשמישהם מתייחסים לתגובות של כולם ומתעלמים באופן עקבי יותר מפעם אחת לתגובות שלי - אני מבין מכך שהם אינם מעוניינים בי כקורא וכמגיב בבלוג שלהם. לצערי/לצערם יש לי כמה כאלה.

** כשתגובות מושקעות שלי ממתינות לאישור הבלוגר/ית - ממתינות וממתינות וממתינות וממתינות... ואולי מקבלות התייחסות לאחר כמה חודשים, כשכבר שכחתי על מה ולמה - אני כבר לא אגיב לבלוג הזה יותר בעתיד.