פוסט בדיקת עדכון

עקב תלונות הציבור - אין כמו ניסיון כלים.

גם אנחנו ממש ממתינים לעדכון, וגם הפוסט עצמו הוא פוסט בדיקה שנועד לראות כמה זמן Blogger יגרור אותנו עד לעדכון באתר פרפרים.

מנהל פרפרים

בילוי בבתי קפה ומסעדות

בהשראת הנושא החם במדור השרביט.

הפעם האחרונה שהייתי בבית קפה הייתה לפני בערך 15 שנים. והפעם האחרונה שאכלתי במסעדה היתה ערב פרוץ הקורונה.  יש לי קפה מצוין בבית עם מכונת קפה שמכינה אותו בסגנונות שונים תוך דקה. גם אם טעים, רמת ההגיינה והטיפול באוכל של מסעדות ובתי קפה (לפחות ב- 50% במדגמים של משרד הבריאות) לא ראויים למאכל בשל רמה גבוהה של חיידקי מעיים. תמיד כשאכלתי במסעדות, לפני שהתיישבתי, בדרך לשירותים הייתי מציץ למטבחים ואתם לא רוצים לדעת מה גיליתי בחלק מהם. גם השירות ברבים מהם מזלזל – בעיקר זמן הגשה מוגזם, ואפילו מנות שהוחזרו על ידי אחרים יכולות להגיע אליכם. על כך כתבתי בפוסט : מה עושים עם המנות שאתם מחזירים.

הנושא החם: מדוע אני לא צם?

פוסט בהשראת הנושא החם הנוגע ליום הכיפורים.

מדוע אני לא צם?

יש מי שצם כי הוא מפחד.
רק אלוהים שלו יודע,  או שלא יודע ממה.
יש מי שצם כי זה קוּל😎
אחלה גבר הוא יוצא.
יש מי שצם בגלל הדיאטה,
כי דווקא ביום זה הוא יוריד עשרה קילוגרם.
יש מי שצם בשביל הכפרות
וחושב שיכול לנהוג כפרא בשאר הימים.
יש מי שצם,
כי רק בצום הוא יודע לחשוב בהגיון, או שלא.
יש מי שצם סתם ליתר ביטחון,
שיהיה, אולי ישתלם (כמו שאמר לי פעם מחזיר תשובה "מה כ'פת לך תצום ותקבל תגמול") .

ואני, אני לא צם כי זה לא בריא,
ואם הייתי חושב שזה בריא,
הייתי כבר צם ברמדאן.

ואלוהים שלי הוא לא אלוהים אישי קטן קטן,
נוטר ונוקם כמו בני האדם.
ואלוהים שלי אינו בבעלות יהודית
ואני לא נבחר וטוב מכל העמים.
אלוהים שלי הוא אלוהי כל העולם והטבע.

כחילוני בהכרה מלאה, מחזירי בתשובה למיניהם לא יכולים לשכנע אותי לפולחנים כלשהם - לא עלי די הפחדות ולא בתגמולים. תקראו לי נונקונפורמיסט. יש לי דעה מוצקה משלי (למרות לימודי ההדתה שכפה המנהל החרדי של בית הספר החילוני שלמדתי בו שמונה שנים, ולמרות שטיפות המוח של דרשות אנשי חב"ד שזומנו "לטעת בנו דעת" על חשבון שעות תוכנית הלימודים הממלכתית הרשמית של משרד החינוך). ודעתי אינה שונה מבשר ודם כמוני שמכנים אותו רב. ואין לי שום כבוד ואפילו  שמץ של הערכה לרבנים מכל הזרמים שאינם מכירים את דיני התורה לגבי מלחמת חובה ומורים לעדתם "נמות ולא נתגייס". לכן הם הם הכופרים. אם הם באמת מאמינים בקדוש ברוך הוא, עליהם לחשוש מזעמו של אלוקיהם.

אני חסיד המשפט "איש באמונתו יחיה" וזה נכון לכולם ולגבי כל אמונה שהיא.

***

הרב קוק אמר פעם שהוא כותב לא מפני שיש לו כוח לכתוב, אלא מפני שאין לו כוח לשתוק. אז מדוע כל מעריצי הרב קוק כל כך רוצים שאני אשתוק? גם אני לא יכול לשתוק לנוכח טעויות רווחות וסילופים נפוצים. אני בהחלט לא הרב קוק ולא מתיימר להיות אליל כמוהו, גם לא קדוש, אך גם אני בשר ודם אשר יודע משהו על החיים ולא יכול לשתוק.

ועוד מדברי הרב קוק: "ההבדל שבין הנשמה הישראלית , עצמיותה, מאווייה הפנימיים, שאיפתה, תכונתה ועמדתה, ובין נשמת הגוים כולם, לכל דרגותיהם - הוא יותר גדול ועמוק, מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה, שבין האחרונים רק הבדל כמותי נמצא, אבל בין הראשונים שורר הבדל עצמי איכותי". ( ס' 'אורות', אורות ישראל פ"ה פיסקה י', ע' קנ"ו).

הרב קוק כבר שוכב בקברו ולא יכול להשיב. ומה אתם אומרים? וכי לא מוטב שהיה שותק?

הנושא החם - צמחים, עציצים ואצבעות ירוקות

 פוסט ניסיון בנושא לבדיקת קוד.

הנושא החם - הרגלי שינה ויתרונות שנת בזק

שנת בזק, או תנומת כוח, היא שינה קלה קצרה של 20-30 דקות במהלך היום כדי להתרענן ולשפר את הריכוז והתפקוד הקוגניטיבי. היא שונה מתנומה ארוכה יותר בכך שהיא אינה מגיעה לשלבי השינה העמוקים, ולכן לא גורמת לתחושת כבדות לאחר ההתעוררות. רשומה זו נכתבה בהשראת נושא השרביט החם שעוסק בשינה.

עולם השינה שלי נחלק לזה שלפני גיל 18 ולזה שאחריו. עד לגיוס לשירות צבאי קרבי השינה שלי היתה יחסית קלה. שינה שהייתה מושפעת ממחשבות וטרדות. כמו קשיים להירדם לאחר יקיצה משינה בשעות לילה.  אבל הודות לשירות הסדיר הקרבי שלי בצה"ל - במשטר הטירונות, במשטר מיעוט שעות השינה בקורס הפאראמדיקים ולאחר מכן בשירות בגדוד תותחנים ברמת הגולן ובסיני - הרגלי השינה שלי השתנו מן הקצה אל הקצה. מאז ועד היום, הסתגלתי להירדמות בזק ולשינה בכל מצב ובכל תנוחה. 

לפני כן לא הייתי מסוגל להירדם בנסיעה ארוכה באוטובוסים ובמטוסים. מאז השירות הצבאי הסדיר, אני יכול להירדם אפילו על מיטת "סוכנות" עם קפיצי ברזל ללא מזרן, בזחל"ם מקפץ בתנאי שטח, להירדם בכיסא בהצגת תיאטרון משעממת לאחר יום עבודה מעייף, או לאחר כמה שניות בצפייה בפרסומות טלוויזיה. וכי מה מצפים ממני, שאתמיד לצפות בשבע דקות פרסומות ושלא אשקע בשינה עמוקה גם לאורך תוכנית השידור, מעניינת ככל שתהיה?

על קורס הפראמדיקים עוד לא ממש כתבתי. היה זה קורס אינטנסיבי עם לימוד תיאורטי ומעשי משמונה בבוקר ועד חצי שעה לפני חצות. מכיוון שהקורס הזה היה משותף להכשרת פראמדיקים לכל חילות היבשה הקרביים (סיירות, רגלים, שיריון, תותחנים והנדסה) - בנוסף ללימודי רפואה אינטנסיביים, הקפידו שם על המשך פעילויות גופניות לתחזוקת כושר קרבי כללי ועד לכושר קרבי מקצועי במסעות אלונקות ארוכים בהליכה ובריצה, תירגול פינוי פצועים בזחילה ובנשיאת יחיד של פצוע בהליכה ובריצה תחת אש, עם ציוד מלא. וכמובן כל מעבר משיעור לשיעור בקורס, אם בכיתה או בשדה, היה נערך בריצה. כל מי שנרדם בשיעורים הורץ למגורים עם הגבלת זמן ולחזרה עם מימיה מלאה שתרענן את גופו הרטוב.

אבל, בקורס הפראמדיקים הזה נחשפתי לראשונה לאפשרות המרעננת של שינת בזק. זה היה בעת תרגול מעשי של טיפולים בפצועים בתנאי שדה. אני זוכר את התרגול הזה שבו המדריך בחר בכל פעם מבין המשתתפים מטפל אחד ושבעה שיידמו "פצועים". כל אחד מהפצועים קיבל פתק עם סוג הפציעה שלו. על הפראמדיק המטפל היה לחקות את מה שעלול לקרות במציאות, ובשלב ראשון עליו לעבור בין הפצועים ולמיין אותם לפי חומרת ודחיפות הטיפול בפציעתם. בשלב השני להעניק טיפולים ספציפיים לפצועים תוך כדי דילוג בין אחד לשני עד להשלמתם. בשלב  השלישי המדריך עבר בין הפצועים ובדק את איכות הטיפולים, תוך מתן הערות ביקורת על הביצועים. 

באחד התרגולים האלה שבהם נבחרתי לדמות פצוע, פתק הפציעה שקיבלתי היה פציעה בעיניים. אבל מהרגע שבו נחבשתי (חבישת עיניים) ועד לרגע שבו התעוררתי משינה לאחר שהסתיים המבדק והתחילה הסרת החבישה - עברו להערכתי לא יותר מ- 15 עד 20 דקות. זו הייתה שינה קצרה, שינת בזק, אבל וואו, כל כך מרעננת. כאילו ישנתי שנת לילה מלאה וטובה.

כיום מעודדים את העובדים במקומות עבודה ובמיוחד בהייטק לשינת בזק מרעננת כזו של חצי שעה ואפילו מקצים שטח להתרעננות כזו. והאמינו לי שלא היו מעניקים לעובדים את "הלוקסוס" הזה, אם זה לא היה משתלם מבחינה כלכלית לחברה המעסיקה.

ואגב פציעות עיניים - לאחר שסיימתי את ההכשרה לפראמדיקים קרביים, לצערי יצא לי להיתקל ולטפל בפציעה כזו במציאות. 

הנושא החם - היחס לתגובות בבלוגיה

  
נכתב בהשראת נושא השרביט החם.
נתחיל בכך שאף בלוגר/ית אינם כותבים למגירה. ולמרות "ההצהרות" של בלוגרים מסויימים, אני מעריך שעמוק עמוק בלב, כולם שואפים לחשיפה. חשיפה אינה רק מספר הכניסות במונה, משום שמי שאינם נעזרים בסטטיסטיקה של גוגל אנליטיקס, למעשה אינם מבחינים בין קליקים של כניסות סרק עם יציאה מיידית, לבין קריאות אמיתיות. זמן הקריאה הממוצע לפוסט הוא למעשה המדד היחיד בעל משמעות לבלוגרים במניית הכניסות לבלוגים שלהם.

על כן, מדד נוסף לכל הבלוגרים לגבי מידת ההצלחה/ ההתעניינות/ החשיפה של מה שהם כותבים בבלוגים שלהם , בלי יוצאים מהכלל (למעט בלוגרים שחוסמים תגובות לרשומות שלהם) - הוא מספר ואיכות התגובות של הקוראים . 

אך מה לעשות? כשיש קוראים שאהבו את מה שקראו, אבל אין להם משהו "חכם" לציין/להאיר בנושא הרשומה. או כשיש קוראים שמתעצלים (ולא בלי היגיון) למלא שלוש שדות - שם/כינוי וכתובת מייל (שיש לא מעטים שנמנעים לחשוף אותה מטעמי פרטיות) וכתובת הבלוג/אתר. ויש אולי גם סיבות אחרות שיפורטו בהמשך (בשאלון המצורף). 

הסטטיסטיקה מלמדת שמספר התגובות הממוצע לפוסט, בבלוג הבית שלי חשיבה חופשית ב- 5 השנים האחרונות עומד על 12.3. ומכיוון שמספר התגובות כולל גם את התגובות שלי- לתגובות, למעשה מדובר בממוצע של כ- 6 תגובות בלבד לפוסט (של 3 עד 6 מגיבים). ובחמש השנים הללו למעשה קיימת מגמת ירידה מתמדת בתגובות. אני יודע/בטוח שלא מעט בלוגרים הפסיקו בגלל זה לכתוב בכלל (או שמפרסמים פוסט נדיר פה ושם). גם מספר הלייקים הולכים ומתמעטים.

זה ופיחות במספר האווטרים ברשימת העוקבים (וכשאחד האווטרים נעלם פתאום) בבלוג שלך, או כשהבלוג שלך הוצא מרשימת BlogRoll בבלוגים שהיית שם "בן בית" - מרגיש לך שסר חינך - בד בבד עם כך שאותם בעלי בלוגים גם הפסיקו להגיב  בבלוג שלך - כל זה נותן את ההרגשה שהבלוגרים האלה מחרימים כעת מסיבותיהם הם את הבלוג שלך והפסיקו להתעניין בו...

כן, אם היו לך פעם עשרות או מאות תגובות לפוסט (נכון, גם של טרולים ומאותגרי נפש) - מספר שפחת כיום לאחדים בודדים, מה זה אומר? 

בעקבות שאלה זו וחשבון הנפש שנלווה אליה, הוספתי לבלוג חשיבה חופשית את הכפתור הבא:

שמקושר לטקסט ההסבר.

אז לא אכביר במילים ובמקום אסיים בשאלון: "אמרו לי מה הרגליכם ואומר לכם מי אתם..."

השאלון,
נא סמנ/י מהם הרגליך:

🔳 לא נוהג/ת להגיב לפוסטים של אחרים.
🔳 מגיב/ה לפוסטים של אחרים רק אם התוכן שלהם מעצבן אותי.
🔳 מגיב/ה בבלוגים של אחרים רק אם וכאשר הפצעתי עם פוסט חדש בבלוג שלי.
🔳 מגיב רק בבלוגים הנכללים במועדון הקריאה הסגור (BLOGROL) המוצג            בבלוג שלי.

🔳 יש לי רשימת "חרמות" של בלוגים שלעולם לא אקרא/אגיב להם יותר.
🔳 קורא/ת (ומגיב/ה) רק בבלוגים מהפלטפורמה שלי (וורדפרס ⤄ בלוגספוט).
🔳 מגביל/ה קריאה ותגובה רק לפוסטים של בלוגרים שמגיבים בבלוג שלי.
🔳 מעצלות/חוסר בזמן מסמנ/ת רק אהבתי בפוסטים שאני קורא.

🔳 לא מאפשר/ת (חוסם) תגובות אצלי בבלוג.
🔳 מתייחס/ת לתגובות אצלי בבלוג באופן סלקטיבי (רק למי שבא לי בטוב)*
🔳 שוכח/ת לאשר תגובות אצלי  בבלוג**
🔳 לא מתייחס/ת לתגובות אצלי בבלוג או מתייחס/ת אליהן לעיתים רחוקות.

* כשמישהם מתייחסים לתגובות של כולם ומתעלמים באופן עקבי יותר מפעם אחת לתגובות שלי - אני מבין מכך שהם אינם מעוניינים בי כקורא וכמגיב בבלוג שלהם. לצערי/לצערם יש לי כמה כאלה.

** כשתגובות מושקעות שלי ממתינות לאישור הבלוגר/ית - ממתינות וממתינות וממתינות וממתינות... ואולי מקבלות התייחסות לאחר כמה חודשים, כשכבר שכחתי על מה ולמה - אני כבר לא אגיב לבלוג הזה יותר בעתיד.

הנושא החם - ימי הזיכרון: האם אבל ושכול אחד כבד ו"יוקרתי" יותר ממשנהו?

 לפני מספר שנים נסעתי יחד עם קולגה בענייני עבודה (אני הנוהג והוא "הטרמפיסט"). בשיח שהיה על הרקע של ההורים שלנו (ונדלג על תחילתו, שאין הוא העיקר לעניינינו) - הוא זרק לחלל הרכב, בנימה ספק מתריסה, ספק חששנית מעט: "אני לא ממש מתחבר ליום הזיכרון לשואה  (ושימו לב שכמוהו כמו מבחינת רבים, רבים מדי, זהו "יום הזיכרון לשואה" ומשמיטים את "והגבורה" הצמודה למועד רשמי זה - מעשה לא הייתה גבורה - הרי "כולם פשוט סבונים שהובלו כצאן לטבח"). והוא הוסיף ואמר, "אני מזדהה הרבה יותר עם יום הזיכרון לחללי צה"ל" ולנפגעי פעולות איבה. לא, הוריו לא חוו את השואה. אביו בכלל יוצא עדה חרדית דור חמישי בארץ, שיצא להפקרות וחזר בשאלה. פגש את אישתו "המופקרת" רחמנא לצלן והקימו בית חילוני במושב צפוני בישראל, שבו הביאו שלושה ילדים לעולמנו. והוא הוסיף ואמר בנימה מעט מהוססת, "לא נעים לי לומר את זה על בני העדה  החרדית הזו שמגעילים אותי, שלבושים ביום שרב כמו ביום חורף, מסריחים מזיעה". והוא סיים וסיכם "לא נעים לי לומר את זה, על מי שבמוצאם הם אחים שלי,כן?" לא נעים לו לומר, אבל אמר.

לא מצאתי טעם להיכנס איתו לעימות מילולי (למרות שממש בא לי אותו רגע, להשליך אותו מהרכב שלי). פלטתי רק משפט אחד: " אבל ושכול של האחד אינו נעלה יותר מזה של האחר"! (רק משום שהשכול של האחד אינו על בן משפחתך או הקרובים שלך - משפט שנותר בליבי ולא נזרק אז לאוויר העולם). 

אני גם כבר ויתרתי על ויכוחי ההשוואות. האם שואת השבעה באוקטובר נחשבת לשואה? יש שעושים השוואה "אקדמית" ומחליטים שאם אין הקבלה אחת לאחת - אין זו שואה. אבל לתשובה האמיתית - תשאלו את אלו שהם ומשפחותיהם נפגעו ממנה. תשאלו את אלפי הפצועים קטועי האיברים והעוורים והפגועים נפשית, שישארו נכים למשך שארית חייהם ותשאלו את בני המשפחה שלהם. תשאלו את אלו שנעקרו מבתיהם ההרוסים והשרופים ושחיים עד היום בחדר בבית מלון או בדיור ארעי אחר. תשאלו את חיילי המילואים המגוייסים מאות ימים - על העסקים המתפרקים ומשפחותיהם המתפרקות. תשאלו את המוני הילדים שהוצאו ממסגרות ומאז מרטיבים במיטה וסובלים מחרדות וסיוטי לילה. תשאלו את שורדי השואה ההיא שנותרו בחיים שהחמאס שרפו את ביתם, רצחו את בני משפחתם, או חטפו אותם להינמק/לימק או להירצח באכזריות במנהרות החמאס המחניקות כבר למעלה משנה וחצי...

אבל הדבר הנוראי ביותר בעיני בשני ימי הזיכרון שלנו, הן מעמדות השכולים והנפגעים שעושה החברה הישראלית. כי לא נאה להם טקס משותף. זה מתחיל בבך שמאז קום המדינה קיימת הפרדה בין שני ימי זיכרון - האחד לזכר "הגלותיים" שניספו - "הסבונים שהובלו כצאן לטבח". והשני לזכרם של "יפי הבלורית והטוהר". וביום הזיכרון השני - למעמד השכולים העליון של חללי צה"ל לא נאה לאחד טקס אחד עם שאר חללי מערכות ישראל כמו המשטרה וחס וחלילה עם זה של "הנחותים ביותר" - נפגעי פעולות האיבה (הטרור).

ההבדל וההפרדה הזו שעושה החברה הישראלית בין "מעמדות" של משפחות השכול בטקסי ימי הזיכרון, תסלחו לי, פשוט מגעיל!!!

ואני עוד לא מדבר על אלו "שימותו ולא יתגייסו" שממשיכים ללכת ברחוב בעת צפירות ימי הזיכרון. וגם לא על כל אלה שחושבים כל הזמן על מבצעים במחירי כרטיסי טיסה כדי להתרענן בטיול חו"לי כזה, כי הם ב"ג'ט לס" וכבר לא יכולים יותר בלי "דיוטי". או אלה שממש חייבים לעצמם הזמנת טיול כמו בפרסומת האגרסיבית של "טריווגו" לפני הקורונה ו"הולידיי פיינדר" כעת, וכדי לממן את זה יקחו הלוואה ב"מאני טיים". כי השואה של האחד איננה  השואה של האחר כמובן.

והשנה, לקראת יום העצמאות כבר נעשה הקמפיין האגרסיבי ל- "כל המדינה תולה דגלים". אז אני ("הנון-קונפורמיסט הבזוי שאינו שווה יריקה") לא מתכוון לתלות גם השנה דגל. אני כבר הפסקתי לתלות דגל בשנה שעברה ובשנה שלפניה שבה קודמה הפיכה משפטית ושלטונית שהביאה עלינו את האסון הנוכחי. ואני אתלה במקום דגל ישראל את דגל החטופים. כי מדינה ריבונית שאינה מחזירה אזרחים שהפקירה, אינה ראויה לחגיגות עצמאות. ובכלל, מן הראוי שהשנה ביום העצמאות - דגל ישראל ישאר תלוי בחצי התורן ובמקומו יתלה בראש התורן דגל החטופים. 

והשנה זו תהיה גם השנה השלישית שבה אני אוותר על צפייה בטקס הדלקת המשואות "לתפארת מדינת ישראל" - שמארגנת גברת סיבוני-רגב (בין טיול אחד לשני במרוקו) - שבו השנה במקום 12 מדליקי משואות כמספר שבטי ישראל, ידליקו השנה 36 במספר מדליקי משואות (כסמל לתפארת העלייה בשיסוע העם). ושוב אחרים השנה צפיה ושמיעת הנאומים הפוליטיים של ראש ממשלה בזוי ושל יושב ראש כנסת-המריונטות שלו, המחללים קדושת המעמד של הנופלים ואחדות העם. גם לא אחגוג ברחובות המוארים בתאורה עירונית צבעונית ועם כל מה שנלווה לזה.

כי עוד כבר לפני שלוש שנים כתבתי את זה:

קצוות - קדיש לַהוֹרָה

אָזְנַי מְלֵאוֹת קַבָּלָה וְהִתְחַסְּדוּת
אֲנִי נוֹשֵׁם בְּעוֹלָם שִׂנְאַת הַמְּבַקֵּר
קָצָה נַפְשִׁי לִשְׁמֹעַ אַחְדוּת מְזֻיֶּפֶת
בְּטַלִּית שָׁחֹר וְלָבָן, קְצָווֹת מִתְרַחֲקִים
תַּחַת תַּכְרִיכִים לַחְלוּחִיִּים מִדְּמָעוֹת,
עֲטוּפוֹת שְׁתִיקוֹת הַמֵּתִים שֶׁקָּבַרְנוּ.

נִצָּב בְּדַקּוֹת דּוּמִיָּה, עֵינַי רוֹאוֹת מְאוּם
בְּרֹאשִׁי מַחְשְׁבוֹתַי רוֹחֲצוֹת בְּדָם קְדוֹשִׁים
בַּמִּרְפָּסוֹת הֲמוֹנֵי דִּגְלֵי הַכָּחֹל לָבָן
אֵינָם מִתְנוֹסְסִים כְּבָר כְּפַעַם
קַדִּישׁ, סִלְסוּלִים וּמֵאֲוואלִים
חֶדְוַת הוֹרָה יִשְׂרָאֵל מַחֲלִיפִים.

פָּשְׁטָה קִינָתִי אֶת הָרֶגֶל (הדגל).

* פוסט נוסף בהשראת נושא השרביט החם - ימי הזיכרון.

הנושא החם - דור שני לא רק ביום הזיכרון

נכתב בהשראת  נושא השרביט החם  - ימי הזיכרון. 

אני דור שני לשואה. המשפט הזה נשמע קצר, כמעט טכני, אבל בתוכו מקופלות עשרות שנים של שתיקה, כאב, מבטים שלא שוכחים, אהבה מהולה בפחד.
גדלתי בבית שהיה ספוג בזיכרון, גם כשהוא לא נאמר במילים. הבית שלנו לא היה במחנה, אבל לפעמים כך הרגיש. 

אנחנו, הילדים, למדנו להרגיש בלי שיאמרו. למדנו לחשוש מדפיקה בדלת, להירתע מקולות חזקים, להצטמצם מול סמכות. ולמדנו גם להגן - עליהם, על עצמנו, על הסיפור שאסור שיימחק. אני כותב את השורות האלה לא רק בשבילי. אני כותב כי אני חושש מהשכחה. אנחנו בני הדור השני שמבינים שהזיכרון עובר דורות, אבל גם נחלש. כשאנחנו נלך, מי עוד יישא את הכאב הלא מדובר הזה?

אני כותב כי אני זועם - על מדינה שלא תמיד ראתה את ההורים שלנו, ולא תמיד ראתה אותנו. על בירוקרטיה שהשפילה, על פיצויים מבישים, על התעלמות שקטה מהפצעים שאי אפשר לראות. 

אני גם זועם - על מדינה שלא למדה דבר מהעבר והופתעה באירועי השבעה באוקטובר...

אבל אני גם כותב מתוך תקווה. תקווה שהכתיבה תשמור משהו. שתעורר מישהו לשאול, להקשיב, להבין. כי אם לא נספר - מי יספר?

השואה נגמרה ב-1945. בשביל ההורים שלי - היא לא נגמרה לעולם. בשבילי - היא רק קיבלה צורה אחרת. ואני כאן, כותב, נושא את הלפיד. לא של זיכרון סתמי, אלא של חיים שחייבים להיות עם משמעות.

נולדתי לתוך כאב שלא דיברו עליו, אבל הוא היה שם. 24/7, כמו שכתבתי פעם – לא רק ביום השואה והגבורה. גדלתי בבית ששני הורי שורדי שואה. לא היה צורך להסביר - הכאב נוכח תמיד. גם כשההורים ניסו לגדל אותנו "נורמליים", הבית לא היה באמת רגיל.

אמא שלי שתקה כמעט תמיד. רק בפלשבקים פתאומיים - רמזים לעבר - שאפשר היה לשמוע ממנה משהו ולצרף אותם כפאזל. אבא היה שונה. הוא סיפר - לא בבת אחת, אלא בפיסות, בהמשכים, בעיקר בארוחות שבת בצהריים, לי ולאחותי. הייתי אז בערך בן 12. בדיוק כמו שהוא היה כשהמלחמה פרצה.
פירטתי על כך גם בפוסט על יום השואה שלי - זיכרון שאינו מרפה.

לימים, אבא העיד בפני צוות של יד ושם שהגיע לביתו להקליט את סיפורו. הוא גם הוקלט לפרק דוקומנטרי בערוץ "דוקו". אני זוכר את זה כאירוע טעון. מפגש בין כאב לבין מיקרופון ומצלמת אולפן. הוא גם זכה להדליק משואה לצידו של בני, הנכד שלו, מדוגם במדי צה"ל - בשירות סדיר ביחידת עלית מובחרת. הוא גם זכה לפגישה אישית עם נשיא המדינה ורעייתו, בטקס אשתקד שנערך בהר הרצל.

והכאב הזה לא נשאר בעבר. עד היום, כשמישהו מעיר את אבא מהשינה, הוא קופץ בבהלה - ממש פיזית. כמו אדם שלעולם לא יצא באמת מהמחנה.

בתור ילד, תמיד הרגשתי שמשהו חסר. אף פעם לא היו לי סבא או סבתא, לא מצד אמא ולא מצד אבא. רק תמונות ישנות של חלקם. חלקם לא אדע לעולם מה היה מראיהם. אולי שם של דודים ודודות ש"נעלם". לעומת ילדים אחרים בסביבתי, זה היה כאב שקט. לא מדובר, אבל צורב. כתבתי על כך בבלוג חשיבה חופשית בפוסט “דור שני - להיות בן להורים בלי הורים”, והתחושות האלו ממשיכות ללוות אותי גם היום.

ההורים ניסו למלא את החסר דרך קשרים עם שורדים אחרים - חברי ילדות שלהם, קרובי משפחה רחוקים - שהפכו אצלנו ל"דודים" ו"דודות". עד כדי כך שלפעמים הרגשתי כחי בתיאטרון של משפחתיות שניסו לבנות מחדש.

כפי שגם כתבתי בעבר בבלוג חשיבה חופשית - על שואה, זיכרון ומה שביניהם -"הדור השני אינו לגמרי נורמלי. לא המדינה ולא ממשלות גרמניה מכירות בכך. הדור השני אף פעם לא יקבלו פיצוי מאף אחד. הם וסבלם העקיף שקופים." 
זו התחושה. שאתה שקוף. שאתה נושא את העול בלי שיבינו מה המשקל. שאתה לא יכול להתלונן, כי זה לא אתה שעברת את השואה. אבל בעצם - היא עברה גם בך. עד היום אני חולם על בריחה והסתתרות מפני הנאצים.

ואני כותב את הפוסט הזה לא בשביל יום השואה. אני כותב אותו בשביל כל הימים האחרים בשנה. אלה שבהם אין צפירה, ואין טקסים. אבל אצלנו בבית - יש הד טעון שממשיך לפעום גם בשאר ימות השנה.

אני כותב בשבילי, בשביל אבא, בשביל אמא. בשביל הילד ההוא בן ה־12 שלא הבין למה ההורים שלו כל כך שונים מהורים של חברים. בשביל הנכדים שלי, שאולי יום אחד ישאלו "מה זה דור שני".
ובעיקר - אני כותב כדי לזכור, ולהזכיר. כי אם לא אנחנו - מי יספר? 

***

ובכל שנה, כשיום השואה מתקרב, משהו בי מתחדד. אבל השנה, אחרי השבעה באוקטובר 2023 - אני לא יכול לכתוב מבלי להתייחס למה שנפרץ בי מחדש.
יש מי שמסרבים להשוואה. אני מבין אותם. אבל אני לא מדבר על השוואה היסטורית - אלא על תחושה. על זעזוע. על חוסר אונים. על קו דק שמתחיל להיטשטש בין "זה לא יקרה שוב" לבין "זה כבר קרה". בין שואה לשואה - כצאן שהובלו לטבח.

בשבעה באוקטובר קמנו למציאות שבה למדינה שלנו - שיש לה צבא, ממשלה, טכנולוגיה, מודיעין - לא הייתה תשובה. זה לא היה "רק" מחדל. זו הייתה תחושת בגידה במובן הקיומי ביותר.
ופתאום, אנשים שבעבר אמרו שהשואה לא נוגעת להם, שלא מזדהים איתה - מצאו את עצמם אומרים: "זו הייתה השואה שלי."

אני, בן לשורדי שואה, לא צריך השוואות. אני נושא את הכאב ההוא מגיל אפס. אבל דווקא בגלל זה - אני מבין טוב כל כך איך טראומה קולקטיבית חורכת את התודעה.
ולצערי, למדתי שוב שהישרדות אינה רק עניין של זיכרון היסטורי - אלא של מוכנות, של הכרה, של אחריות.

אז אני כותב - גם בשם מי שכבר לא יכולים. גם בשם מי שזה עתה הבינו מה זה אומר "להישאר לבד מול זוועה". גם כדי שלא נתבלבל: העבר לא עבר אם לא למדנו ממנו כלום.

עוד בסדרת הפוסטים

וגם כאן

הנושא החם - שירי עשור, רשימה נבחרת

 פוסט זה מובא בהשראת נושא השרביט החם והוא בחירה אישית של רשימת שירי השנה בעשור. אני חושב שנושא זה מעולה לימים קשים אלה, שבהם קיים חוסר אמון כבד בין נתח מרכזי של העם לבין ההנהגה שהובילה אותנו לאירועי השבעה באוקטובר 2023 ללא לקיחת אחריות וממשיכה לשסע את העם ולפגוע באושיות הדמוקרטיה ובשומרי הסף שלה. אירוע רודף אירוע והזעם בציבור עז. באופן אישי, מאז 7 באוקטובר אינני מסוגל לחגוג, אינני יוצא לבלות במסעדות, אינני נוסע לטיולים בחו"ל, אינני יוצא לנופשים בארץ. האסקפיזם היחיד שעובד עבורי בזמני הפנוי הוא האזנה למוזיקה ומינון זמן החשיפה האישי שלי להאזנה לחדשות באמצעי התקשורת. אינני מסוגל לשמוע את השופרות ומלחכי הפינכה המוכרים לכולם, ש'הגואליציה' תוקעת בכל פאנל תקשורתי אפשרי. אז במקום לשמוע את התעמולה והברברת שלהם, אני מחבר אוזניות ושוקע בעולם המוזיקה שלי. 

העשור שבחרתי לרשימה בנושא החם הוא שנות ה-90 במאה הקודמת והשירים הם לועזיים. בהזדמנות אחרת, בהחלט ראוי להתייחס גם לשירים העבריים היפים שכיכבו בעשור זה. 

הבחירה של הרשימה שלי לא הייתה קלה כלל וכלל. שירי השנה ברשימה אינם שירי השנה שנבחרו במצעדי הפזמונים, אלא שירי השנה לטעמי האישי. ולפני שאציג אותה ומכיוון שהיא מוצגת בשבת, הרי ראשית הלוגו

והרשימה:

1990   
Heart Shaped Box -Nirvana

 

1991
בשנה זו יצאו הרבה מאוד אלבומים טובים שמלאו את מצעדי הפזמונים. לאחר התחבטויות בחרתי בשני שירים אייקוניים:

  

Wicked Game - Chris Isaak
 

Guns N' Roses - Don't Cry

1992

גם כאן לא הצלחתי להכריע מי מהשניים והרי הם:

Everybody Hearts- REM

-

Creep - Radioheads

1993  

מהאלבום Face the Heat שמשקף מעבר של הלהקה מסגנון הרוק לסגנון מטאל-הארד רוק  מתוכם אהובים עלי הרגועים יותר שבאלבום ומביא כאן אחד מהם. אוי, כמה רלוונטיות מילות השיר לימים קשים אלה ולאימהות שכמהות להחזיר את בניהם...

Under the Same Sun - Scrpions

1994

ושוב גם כאן התחבטתי בין שניים וללא הכרעה

Green Day - Whatsername 

Foreigner- I Keep Hoping

1995

The Cranberies  - ZOMBIE

 

1996

מאלבומם Purpendicular של Deep Purple בחרתי בשיר

Sometimes I Feel Like Screaming

 

1997

Depech Mode - It's No Good

1998

Blues on me - Snowy White

1999

David Bowie - Tin Machine - Heaven's In Here

מקווה שניהנתם,

שבוע טוב

הנושא החם - דייקנים מול מאחרים כרונים

אין לי הרבה להוסיף על דברי החברים שכתבו בנושא החם הזה. אציין שאני עצמי דייקן בן דייקנים. ככה חינכו אותי הורי וכך חינכנו זוגתי ואני את ילדינו. אמנם אנחנו כבני לשורדי שואה משתייכים למשפחה קטנה יחסית, אבל בה כולם דייקנים, מלבד אחד מהמשפחה המורחבת - בעלה של אחותו של גיסי. שמו מתחיל באות שין ולכן לצורך העניין נכנה אותו כאן "שבאבניק".

אצלו איחורים כבדים היא מחלה. כל המוזמנים מוכנים להתחיל את סעודת ראש השנה או סדר הפסח. ומי איננו? השבאבניק ואישתו. שעה ורבע חלפה מהמועד וכשמטלפנים להבין מה קרה, אישתו מציינת "הוא מתרחץ ועדיין לא סיים" וכולם ממתינים לגודו עוד חצי שעה לפחות. גם אם היו מזמינים אותם לשעה מוקדמת יותר מאשר שאר המוזמנים - זה הועיל כמו כוסות רוח למת.

אם זה היה תלוי בי, מצידי שיגיע בסיום קריאת ההגדה או שיאכל את השאריות. אך רחמנים בני רחמנים המזמינים. אבל, יש אלוהים בשמים, לאחר שאימו של השבאבניק נפטרה, הוא חזר בתשובה בהשפעת "המיסיונרים" שלא היו מוכנים לוותר לכאורה על קולו הערב ו"מינו" אותו לחזן בית הכנסת. ומאז, תודה לאל, נפטרנו מעונשו של זה השבאבניק לתמיד - הרי בשבתות ומועדים הוא כבר לא נוסע 😃

אף פעם לא איחרתי לגן או לבית הספר. ובאוניברסיטה, להרצאות שלא עניינו אותי, פשוט לא הייתי מגיע בכלל (בהרצאות הפרונטליות לא הייתה חובת נוכחות). וכשהגעתי, מדוע שלא אגיע בזמן? ובהתאם אני מתכוונן. 

בישיבות העבודה שניהלתי, תמיד הגעתי שתיים שלוש דקות לפני הזמן. בלוחות הזמנים המהודקים שהכתיבו לי אורחות עבודתי - לא היה מקום לאיחורים ולדחיית זמן תחילת ישיבות. סטודנטים או עובדים שהיו מאחרים לראיונות עבודה - לא הייתי מקבל. ולאחר הקבלה, מי שהיו מאחרים כרוניים, הייתי מעיף מהעבודה בראשית הדרך. ואם היו כאלה שהיו מורחים את הזמן בעבודה ומצאו את הילדים שלהם ישנים כשחזרו מהעבודה, זו כבר בעיה שלהם. 

אני לא סובל מאחרים. משגע אותי שרבע, חצי שעה לאחר שהוחשך האולם והתחילה ההצגה, תמיד מגיע זוג שמקומם בקצה השורה (בצמוד לעמוד בתיאטרון החאן) והם מקימים את כל השורה. ואז חמש דקות לאחר מכן לעיתים מגיע עוד זוג ששוב מקים את כולם כדי להתיישב. כיוון שבמנוי החאן, נשמרים כרטיסים במקומות קבועים - אתה מכיר את כל היושבים הקבועים בסביבת מושבך וכפועל יוצא גם את המאחרים הקבועים.

צריך לשלוח את הסוררים האלה לחינוך מחדש בברלין. שם המאחרים אפילו בדקה לתחילת הצגת תיאטרון או אופרה - ימתינו מחוץ לאולם לאחר שנסגרו דלתות האולם, עד לאחר ההפסקה הראשונה. ובכלל בברלין ששהיתי שם כמה חודשים במהלך העבודה - לא הבנתי כיצד כל אוטובוס שם היה מגיע לכל תחנה בזמנים הרשומים על הדקה, למרות שגם שם יש פקקי תנועה... 

מסתבר שהכל הוא עניין של חינוך. גם ביפן, נהגי אוטובוס או רכבת לא ימתינו אפילו עשר שניות, גם אם מישהו מתחנן בפניהם שהחבר/ה היו חייבים שירותים (ו"בבקשה חכה רק חצי דקה"). כן, זה לא כך בהרבה ממדינות עולם אחרות, אבל בישראל זה המצב הקיצוני השני. 

האמת שלא רק בישראל, פעם נסעתי באוטובוס מרוקוויל ל-NIH בבת'סדה. קו האוטובוס הזה יוצא אחת ל- 40 דקות. ופתאום באמצע הדרך, ללא הודעה לנוסעים, הנהג נוטש את האוטובוס  ונעלם ל- 5-6 דקות. כנראה כדי להתפנות ובהזדמנות לדחוף כריך. והוא חוזר מבלי אפילו להתנצל. מהר מאוד הגעתי למסקנה, שבאיזור זה, אי אפשר לסמוך על תחבורה ציבורית, אלא רק על נסיעה במכונית פרטית שלך, או לצעוד קילומטרים ברגל. 

עוד דבר שמוציא אותי מדעתי הוא לצאת עם חברים לטיול. כאלה שאינם מוכנים ליציאה מהמלון או הצימר לפני 11 או 11:30 בבוקר. אז כאלה כמובן כבר יותר לא חברים שלי, לפחות לא לטיולים.

תודה לאל, כל בני משפחתי מדייקים (כי מהשבאבניק שלנו כבר נפטרנו). אנחנו מאחרים במתכוון רק לאירועים כמו חתונות. כי בישראל החופה מתחילה בממוצע כשעה וחצי מאוחר מהשעה הנקובה בהזמנה ועל כן אנחנו מגיעים בהתאם.

במדור השרביט בנושא החם הזה, קראתי דיון שעסק בתורים לרופאים ושיש שחושבים שזמנם יקר יותר מזמנם של הרופאים וחושבים הם שאם לא הגיעו בזמן שיועד להם (מסיבה כלשהי), זה לא הגון שהרופא מכניס את הבאים אחריהם בתור. אז אסיים בדוגמה אישית.

אני תמיד מכוון להגיע כחצי שעה לפני הזמן שנקבע לי לרופאים. לפני כחודשיים עברתי ניתוח קטרקט. הוזמנתי לשעה 7:30 בבוקר. יצאנו זוגתי ואני ברבע לשבע (כי בניתוחי עיניים נדרשת נוכחות של מלווה). הגענו בשעה 7:05 למחלקה. למעשה הייתי מיועד להיות השלישי בתור. אבל המנותחים הראשון והשני עוד לא הגיעו (דרוש תהליך הכנה הכולל גם מיסדר הזלפת טיפות לעין - תהליך שאורך כרבע שעה לפני הכניסה לחדר הניתוח).

האחות הראשית התקשרה למנותח הראשון ולאחר שהבינה שעדיין לא יצא מביתו ויתכן שיעכב את הרופא), ומשום שלא היה גם סימן חיים למנותח השני - התחילו איתי בפרוצדורת ההכנה ונכנסתי ראשון לניתוח. ב- 10:30 כבר הייתי חזרה בבית. אז כן, משתלם לפעמים להקדים לרופאים ושלא ילינו המאחרים. עם כל הכבוד, זמני חדר ניתוח וזמנם של המנתחים יקרים, ולכן לא יעלה על הדעת שחדר ניתוח ישאר ריק בהמתנה לגודם (תהיה סיבתם אשר תהיה).

בקניה בסופרמרקט שלי תמיד יש תורים של קונים עם עגלה או שתיים מלאות. לא יוצא דופן שבימי שישי צריך להמתין בתור לקופאית לפחות רבע שעה. ואיך זה מעצבן שיש כאלה שמשאירים בתור לקופאית עגלה עם מספר פריטים ונעלמים בסופר למשך זמן רב להמשך הקניות. אבל אצלי לא יקום ולא יהיה, עגלה כזו לאחר שהבעלים נעלמים יותר מחמש דקות - מוזזת אחר כבוד לצידי התור.שיצעקו כמה שירצו - ואני ספינקס. והעומדים אחרי בתור צוהלים ומריעים. ואני אומר לכם שיש אנשים שזו להם הרגל חיים.

בשירות הצבאי שלי ברמת הגולן, נאלצתי לנסוע בשני אוטובוסים מהרצליה פלוס להתנייד בקטע דרך ברמת הגולן, שלא הייתה בו אז תחבורה ציבורית ולכן היה צורך להמתין לטרמפים. למרות שהייתי צריך להגיע לבסיס עד 12 בצהריים, הייתי יוצא מבית הורי הכי מוקדם שאפשר, כדי לתפוס את האוטובוס לקריית שמונה שעבר בצומת רעננה בשעה 6:25. לבסיס הייתי מגיע בסביבות 11. לו הייתי מאחר, הייתי מעכב את היציאה לחופש של מישהו מחברי לנשק.  אין מפח נפש רב מזה כשהמחליף שלך מאחר.

לסיכום, לא קשה להבין מדברי שאני לא סובל איחורים ולכן אינני סבלני למאחרים. לא סובל אנשים שמורחים את הזמן שלהם. מילא את שלהם, אבל מדוע של אחרים?  כן, אני יודע שמאחרים כרוניים לא ניתנים לאילוף (כי זו מחלה), אבל גם אני לא 😉.

***

בשל עיסוקים אחרים ולוח זמנים צפוף, אני בכל זאת מפקיד פוסט זה קצת באיחור במדור השרביט. אז הרי איחרתי 😉