נכתב בהשראת נושא השרביט החם - ימי הזיכרון.
אני דור שני לשואה. המשפט הזה נשמע קצר, כמעט טכני, אבל בתוכו מקופלות עשרות שנים של שתיקה, כאב, מבטים שלא שוכחים, אהבה מהולה בפחד.
גדלתי בבית שהיה ספוג בזיכרון, גם כשהוא לא נאמר במילים. הבית שלנו לא היה במחנה, אבל לפעמים כך הרגיש.
אני כותב כי אני זועם - על מדינה שלא תמיד ראתה את ההורים שלנו, ולא תמיד ראתה אותנו. על בירוקרטיה שהשפילה, על פיצויים מבישים, על התעלמות שקטה מהפצעים שאי אפשר לראות.
אבל אני גם כותב מתוך תקווה. תקווה שהכתיבה תשמור משהו. שתעורר מישהו לשאול, להקשיב, להבין. כי אם לא נספר - מי יספר?
השואה נגמרה ב-1945. בשביל ההורים שלי - היא לא נגמרה לעולם. בשבילי - היא רק קיבלה צורה אחרת. ואני כאן, כותב, נושא את הלפיד. לא של זיכרון סתמי, אלא של חיים שחייבים להיות עם משמעות.
נולדתי לתוך כאב שלא דיברו עליו, אבל הוא היה שם. 24/7, כמו שכתבתי פעם – לא רק ביום השואה והגבורה. גדלתי בבית ששני הורי שורדי שואה. לא היה צורך להסביר - הכאב נוכח תמיד. גם כשההורים ניסו לגדל אותנו "נורמליים", הבית לא היה באמת רגיל.
אמא שלי שתקה כמעט תמיד. רק בפלשבקים פתאומיים - רמזים לעבר - שאפשר היה לשמוע ממנה משהו ולצרף אותם כפאזל. אבא היה שונה. הוא סיפר - לא בבת אחת, אלא בפיסות, בהמשכים, בעיקר בארוחות שבת בצהריים, לי ולאחותי. הייתי אז בערך בן 12. בדיוק כמו שהוא היה כשהמלחמה פרצה.
פירטתי על כך גם בפוסט על יום השואה שלי - זיכרון שאינו מרפה.
לימים, אבא העיד בפני צוות של יד ושם שהגיע לביתו להקליט את סיפורו. הוא גם הוקלט לפרק דוקומנטרי בערוץ "דוקו". אני זוכר את זה כאירוע טעון. מפגש בין כאב לבין מיקרופון ומצלמת אולפן. הוא גם זכה להדליק משואה לצידו של בני, הנכד שלו, מדוגם במדי צה"ל - בשירות סדיר ביחידת עלית מובחרת. הוא גם זכה לפגישה אישית עם נשיא המדינה ורעייתו, בטקס אשתקד שנערך בהר הרצל.
והכאב הזה לא נשאר בעבר. עד היום, כשמישהו מעיר את אבא מהשינה, הוא קופץ בבהלה - ממש פיזית. כמו אדם שלעולם לא יצא באמת מהמחנה.
בתור ילד, תמיד הרגשתי שמשהו חסר. אף פעם לא היו לי סבא או סבתא, לא מצד אמא ולא מצד אבא. רק תמונות ישנות של חלקם. חלקם לא אדע לעולם מה היה מראיהם. אולי שם של דודים ודודות ש"נעלם". לעומת ילדים אחרים בסביבתי, זה היה כאב שקט. לא מדובר, אבל צורב. כתבתי על כך בבלוג חשיבה חופשית בפוסט “דור שני - להיות בן להורים בלי הורים”, והתחושות האלו ממשיכות ללוות אותי גם היום.
ההורים ניסו למלא את החסר דרך קשרים עם שורדים אחרים - חברי ילדות שלהם, קרובי משפחה רחוקים - שהפכו אצלנו ל"דודים" ו"דודות". עד כדי כך שלפעמים הרגשתי כחי בתיאטרון של משפחתיות שניסו לבנות מחדש.
זו התחושה. שאתה שקוף. שאתה נושא את העול בלי שיבינו מה המשקל. שאתה לא יכול להתלונן, כי זה לא אתה שעברת את השואה. אבל בעצם - היא עברה גם בך. עד היום אני חולם על בריחה והסתתרות מפני הנאצים.
ובעיקר - אני כותב כדי לזכור, ולהזכיר. כי אם לא אנחנו - מי יספר?
יש מי שמסרבים להשוואה. אני מבין אותם. אבל אני לא מדבר על השוואה היסטורית - אלא על תחושה. על זעזוע. על חוסר אונים. על קו דק שמתחיל להיטשטש בין "זה לא יקרה שוב" לבין "זה כבר קרה". בין שואה לשואה - כצאן שהובלו לטבח.
בשבעה באוקטובר קמנו למציאות שבה למדינה שלנו - שיש לה צבא, ממשלה, טכנולוגיה, מודיעין - לא הייתה תשובה. זה לא היה "רק" מחדל. זו הייתה תחושת בגידה במובן הקיומי ביותר.
ופתאום, אנשים שבעבר אמרו שהשואה לא נוגעת להם, שלא מזדהים איתה - מצאו את עצמם אומרים: "זו הייתה השואה שלי."
אני, בן לשורדי שואה, לא צריך השוואות. אני נושא את הכאב ההוא מגיל אפס. אבל דווקא בגלל זה - אני מבין טוב כל כך איך טראומה קולקטיבית חורכת את התודעה.
ולצערי, למדתי שוב שהישרדות אינה רק עניין של זיכרון היסטורי - אלא של מוכנות, של הכרה, של אחריות.
אז אני כותב - גם בשם מי שכבר לא יכולים. גם בשם מי שזה עתה הבינו מה זה אומר "להישאר לבד מול זוועה". גם כדי שלא נתבלבל: העבר לא עבר אם לא למדנו ממנו כלום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
נא להגיב כאן (הדיון יסגר 14 יום לאחר הפרסום)