לפני מספר שנים נסעתי יחד עם קולגה בענייני עבודה (אני הנוהג והוא "הטרמפיסט"). בשיח שהיה על הרקע של ההורים שלנו (ונדלג על תחילתו, שאין הוא העיקר לעניינינו) - הוא זרק לחלל הרכב, בנימה ספק מתריסה, ספק חששנית מעט: "אני לא ממש מתחבר ליום הזיכרון לשואה (ושימו לב שכמוהו כמו מבחינת רבים, רבים מדי, זהו "יום הזיכרון לשואה" ומשמיטים את "והגבורה" הצמודה למועד רשמי זה - מעשה לא הייתה גבורה - הרי "כולם פשוט סבונים שהובלו כצאן לטבח"). והוא הוסיף ואמר, "אני מזדהה הרבה יותר עם יום הזיכרון לחללי צה"ל" ולנפגעי פעולות איבה. לא, הוריו לא חוו את השואה. אביו בכלל יוצא עדה חרדית דור חמישי בארץ, שיצא להפקרות וחזר בשאלה. פגש את אישתו "המופקרת" רחמנא לצלן והקימו בית חילוני במושב צפוני בישראל, שבו הביאו שלושה ילדים לעולמנו. והוא הוסיף ואמר בנימה מעט מהוססת, "לא נעים לי לומר את זה על בני העדה החרדית הזו שמגעילים אותי, שלבושים ביום שרב כמו ביום חורף, מסריחים מזיעה". והוא סיים וסיכם "לא נעים לי לומר את זה, על מי שבמוצאם הם אחים שלי,כן?" לא נעים לו לומר, אבל אמר.
לא מצאתי טעם להיכנס איתו לעימות מילולי (למרות שממש בא לי אותו רגע, להשליך אותו מהרכב שלי). פלטתי רק משפט אחד: " אבל ושכול של האחד אינו נעלה יותר מזה של האחר"! (רק משום שהשכול של האחד אינו על בן משפחתך או הקרובים שלך - משפט שנותר בליבי ולא נזרק אז לאוויר העולם).
אני גם כבר ויתרתי על ויכוחי ההשוואות. האם שואת השבעה באוקטובר נחשבת לשואה? יש שעושים השוואה "אקדמית" ומחליטים שאם אין הקבלה אחת לאחת - אין זו שואה. אבל לתשובה האמיתית - תשאלו את אלו שהם ומשפחותיהם נפגעו ממנה. תשאלו את אלפי הפצועים קטועי האיברים והעוורים והפגועים נפשית, שישארו נכים למשך שארית חייהם ותשאלו את בני המשפחה שלהם. תשאלו את אלו שנעקרו מבתיהם ההרוסים והשרופים ושחיים עד היום בחדר בבית מלון או בדיור ארעי אחר. תשאלו את חיילי המילואים המגוייסים מאות ימים - על העסקים המתפרקים ומשפחותיהם המתפרקות. תשאלו את המוני הילדים שהוצאו ממסגרות ומאז מרטיבים במיטה וסובלים מחרדות וסיוטי לילה. תשאלו את שורדי השואה ההיא שנותרו בחיים שהחמאס שרפו את ביתם, רצחו את בני משפחתם, או חטפו אותם להינמק/לימק או להירצח באכזריות במנהרות החמאס המחניקות כבר למעלה משנה וחצי...
אבל הדבר הנוראי ביותר בעיני בשני ימי הזיכרון שלנו, הן מעמדות השכולים והנפגעים שעושה החברה הישראלית. כי לא נאה להם טקס משותף. זה מתחיל בבך שמאז קום המדינה קיימת הפרדה בין שני ימי זיכרון - האחד לזכר "הגלותיים" שניספו - "הסבונים שהובלו כצאן לטבח". והשני לזכרם של "יפי הבלורית והטוהר". וביום הזיכרון השני - למעמד השכולים העליון של חללי צה"ל לא נאה לאחד טקס אחד עם שאר חללי מערכות ישראל כמו המשטרה וחס וחלילה עם זה של "הנחותים ביותר" - נפגעי פעולות האיבה (הטרור).
ההבדל וההפרדה הזו שעושה החברה הישראלית בין "מעמדות" של משפחות השכול בטקסי ימי הזיכרון, תסלחו לי, פשוט מגעיל!!!
ואני עוד לא מדבר על אלו "שימותו ולא יתגייסו" שממשיכים ללכת ברחוב בעת צפירות ימי הזיכרון. וגם לא על כל אלה שחושבים כל הזמן על מבצעים במחירי כרטיסי טיסה כדי להתרענן בטיול חו"לי כזה, כי הם ב"ג'ט לס" וכבר לא יכולים יותר בלי "דיוטי". או אלה שממש חייבים לעצמם הזמנת טיול כמו בפרסומת האגרסיבית של "טריווגו" לפני הקורונה ו"הולידיי פיינדר" כעת, וכדי לממן את זה יקחו הלוואה ב"מאני טיים". כי השואה של האחד איננה השואה של האחר כמובן.
והשנה, לקראת יום העצמאות כבר נעשה הקמפיין האגרסיבי ל- "כל המדינה תולה דגלים". אז אני ("הנון-קונפורמיסט הבזוי שאינו שווה יריקה") לא מתכוון לתלות גם השנה דגל. אני כבר הפסקתי לתלות דגל בשנה שעברה ובשנה שלפניה שבה קודמה הפיכה משפטית ושלטונית שהביאה עלינו את האסון הנוכחי. ואני אתלה במקום דגל ישראל את דגל החטופים. כי מדינה ריבונית שאינה מחזירה אזרחים שהפקירה, אינה ראויה לחגיגות עצמאות. ובכלל, מן הראוי שהשנה ביום העצמאות - דגל ישראל ישאר תלוי בחצי התורן ובמקומו יתלה בראש התורן דגל החטופים.
והשנה זו תהיה גם השנה השלישית שבה אני אוותר על צפייה בטקס הדלקת המשואות "לתפארת מדינת ישראל" - שמארגנת גברת סיבוני-רגב (בין טיול אחד לשני במרוקו) - שבו השנה במקום 12 מדליקי משואות כמספר שבטי ישראל, ידליקו השנה 36 במספר מדליקי משואות (כסמל לתפארת העלייה בשיסוע העם). ושוב אחרים השנה צפיה ושמיעת הנאומים הפוליטיים של ראש ממשלה בזוי ושל יושב ראש כנסת-המריונטות שלו, המחללים קדושת המעמד של הנופלים ואחדות העם. גם לא אחגוג ברחובות המוארים בתאורה עירונית צבעונית ועם כל מה שנלווה לזה.
כי עוד כבר לפני שלוש שנים כתבתי את זה:
קצוות - קדיש לַהוֹרָהאֲנִי נוֹשֵׁם בְּעוֹלָם שִׂנְאַת הַמְּבַקֵּר
קָצָה נַפְשִׁי לִשְׁמֹעַ אַחְדוּת מְזֻיֶּפֶת
בְּטַלִּית שָׁחֹר וְלָבָן, קְצָווֹת מִתְרַחֲקִים
תַּחַת תַּכְרִיכִים לַחְלוּחִיִּים מִדְּמָעוֹת,
עֲטוּפוֹת שְׁתִיקוֹת הַמֵּתִים שֶׁקָּבַרְנוּ.
בְּרֹאשִׁי מַחְשְׁבוֹתַי רוֹחֲצוֹת בְּדָם קְדוֹשִׁים
בַּמִּרְפָּסוֹת הֲמוֹנֵי דִּגְלֵי הַכָּחֹל לָבָן
אֵינָם מִתְנוֹסְסִים כְּבָר כְּפַעַם
קַדִּישׁ, סִלְסוּלִים וּמֵאֲוואלִים
חֶדְוַת הוֹרָה יִשְׂרָאֵל מַחֲלִיפִים.
פָּשְׁטָה קִינָתִי אֶת הָרֶגֶל (הדגל).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
נא להגיב כאן (הדיון יסגר 14 יום לאחר הפרסום)