א. אל תנהלו רומנים מחוץ לנישואין (כי נקמת מאהבת מן השטן היא).
ב. אל תנשקו את המזכירה שלכם נשיקה תמימה ועדיף לשמור גם מרחק נגיעה ודלת פתוחה - כי בבוא היום ירדפו אחריה כדי לשכנעה בכל סל האמצעים והפיתויים כדי שתתלונן על הטרדה מינית .
ג. הזהרו שלא ישלפו נגדכם "שחיתות" מההיסטוריה הרחוקה הנאגרת בארכיון "מרתפי הק.ג.ב".
ד. דאגו לכיסוי תחת לכל דבר שתעשו על חשבון הזמן של דברים שיכולתם לעשות והקרבתם למען הכסת"ח.
ה. זכרו שתמיד יהיה עיתונאי צמא דם ותהילה שיחכה לכם שנים בסיבוב.
ז. הזהרו מיריב פוליטיקאי שישכור את מיטב סוכנויות החקירות הפרטיות כנגדכם.
וזכרו שגם סתם שמועה מרושעת ללא ביסוס משפטי יכולה בקלי קלות לחסל לכם את הקריירה ולשלוח אתכם אל מעמקי השיכחה. והכי חשוב, זכרו שברגע שיחסלו לכם את הקריירה ואת חיי המשפחה, ברוב המקרים פשוט ישכחו במה ניסו להאשים אתכם ברגע שהפכתם ללא רלוונטים. אמנם סביר שלא חידשתי כאן דבר, אבל מרוב שהתרגלנו - זה כבר הפך לנורמה חברתית מדינית חסרת תקדים בשיעורה. לא פלא שבמדינה כבר אין מנהיגים, יש פוליטיקאים/עסקנים בינוניים מצויידים בסוללת יועצי תקשורת, עורכי דין וחוקרים פרטיים.
הפכנו למדינה אוכלת יושביה ברמות שאין להן תקדים הן בהיסטוריה של המדינה והן בשאר אומות העולם. בכל פעם שמגיעים למינוי או בחירת פונקציה שלטונית במדינה, מתחילים בהפרחת בלונים, חרושת בחישות ופסטיבל תקשורתי בצורה המכוערת ביותר. תקשורת שמכתירה ומפילה אנשי ציבור. מחול שדים של התקשורת סביב מינויים שמשרת את פוליטיקאים בהפרחת בלוני ניסוי או בשליפת סכינים לפוצץ אותם.
פו |
ואני שואל:
איפוא היו כל הנשמות הטובות שיודעות דברים אפלים ושותקות שנים עד שאישיות מסויימת מועמדת למינוי?
איפוא היו כל העיתונאים, היחצנים והפוליטיקאים שידעו במשך שנים רבות על "עלילות נפשעות" ושתקו עד שיש להם או לאחרים אינטרס לחסל חשבונות?
איפוא היו כל אלה שפתאום שולפים ממגירות הק.ג.ב עלילות (היו או לא היו) על מועמדים לנשיאות המדינה, לרמטכ"לות, למפכ"לות, לראש שב"כ, לנציבות בנק ישראל (והרשימה ארוכה)?
עד לאן הגענו שנשמות טובות בחסות אמצעי התקשורת מחסלים קריירות של אנשים בהפרחת שמועות בלבד, המבוססות על "מכתבים אנונימים" ועל "עדים", לרוב עדות המוגנות בפני העמדה לדין על עדות שקר. עלילות שלא עמדו אפילו במבחן חקירת משטרה או הפרקליטות?
אני לא מדבר בכלל על נקיון או אי נקיון כפיהם של מתמודדים, אלא על כך שבן אדם יכול ללכת לקברו - אנס, מושחת וכדומה ולמרות הידיעה של מקורביו, עיתונאים וכו’ - הם שותקים שנים ורק לפני מינוי או מסיבות פוליטיות אחרות הם מדברים. מדוע שתקו שנים? מדוע לפני מינוי לא דיברו על השחיתות, או האונס? זה מה שמפריע לי - השתיקה עד שיש אינטרס פוליטי להפסיק לשתוק. האם הסתרת פשע על ידי מי שיודע היא לא פחות חמורה מהפשע עצמו? וגרוע מכל, בוקה ומבולקה על סמך מכתבים אנונימיים. ממתי מכתב אנונימי יכול לשמש מסמך משפטי? איך אפשר לבדוק חשוד כאשר לא יודעים כלפי מי הוא חשוד? רק כדי ללכלך בלי הצורך להוכיח?
מדוע מתבטלת מעורבות רבת שנים של "מפעל שחיתות" בפני העמדה לדין של אישיות זו או אחרת בעסקת טיעון? ואולי מספר עדי המדינה הרב מצביע על פרקליטות עלובה שרודפת אדם ללא שיש בידה עדויות מספיקות להרשיעו? ואם יש לה מספיק עדויות, אז מדוע למחול או להקל עונשו של פושע או מושחת אחר? בשביל הרייטינג? בשביל כיסוי פאשלות לרוב? ואולי למען עדת פרקליטים רודפי אגו? מדוע על מה שהוא שוחד בעליל, האשמה המוגשת היא רק על "הפרת אמונים"? ומדוע מה שהוא "הפרת אמונים" מוגש על ידי היועמ"ש והפרקליטות כאשמת "שוחד"? כדי שבמקרה האחרון יהיה זיכוי? ובכלל כיצד יתכן שממונה ליועמ"ש עורך דין משפחתי של הממנה (היועמ"ש הקודם)?