פס קול משמעותי של תקופה בחיי

 ההשראה לפוסט הוא הנושא החם בשרביט .

אינני יכול להיזכר בפס קול שליווה תקופה ששינתה את חיי. אני מניח שבחיים אנחנו עוברים שינויים תמידיים, קטנים או גדולים שמעצבים את חיינו, כאלה שמרגישים ואחרים שמתמקמים בעיקר בתת המודע.

אבל פס קול של תקופה שמעורר בי זכרונות שלה הוא השיר "סע לאט" של אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב. ובמיוחד השורות :

נוֹסְעִים בַּמְּכוֹנִית הַיְּשָׁנָה

לְתוֹךְ הַלַּיְלָה הָרָטֹב

הַגֶּשֶׁם שׁוּב נִהְיָה כָּבֵד

וְלֹא רוֹאִים מִמֵּטֶר

סַע לְאַט

צְבִי אוֹמֵר שֶׁגְּשָׁמִים כָּאֵלֶּה מַזִּיקִים לְחַקְלָאוּת

וַאֲנִי חוֹשֵׁב כַּמָּה חַם בַּבַּיִת, 

וְאֵיזֶה מִסְכֵּנִים הַחַיָּלִים

שֶׁשּׁוֹכְבִים עַכְשָׁו בַּבֹּץ

1975, חורף ברמת הגולן, גשם, ברד וקור חותך עצמות לצאת עם הגטקעס לשמירה בלילה, מתוך שק השינה שמעליו כמה שכבות של שמיכות צמר צבאיות (לא היו אז שמיכות ובגדי פליז). ומתלבשים רועדים מקור באוהל פרוץ רוחות במדים לחים. אפילו לעקרבים כל כך קר שהם צונחים בצניחה חופשית ממרום האוהל, היישר אל חום גופו של החייל הישן הקורבן.

מתבוססים בבוץ בדרך לעמדות השמירה, גשם שוטף והרוח המקפיאה צולפת. קופאים ורועדים מקור בעמדה. ורק לאחר שעתיים ולבין שעתיים נוספות, מגיע לעמדה הסמל תורן עם קנקן קפה שחור שהספיק כבר להתקרר לגמרי בדרך. 

אני מזמזם חרישית:  

"וַאֲנִי חוֹשֵׁב כַּמָּה חַם בְּשַׂק שֵׁנָה בָּאֹהֶל, 

וְאֵיזֶה מִסְכֵּנִים הַחַיָּלִים,

שֶׁשּׁוֹכְבִים עַכְשָׁו בַּבֹּץ"

ועוד שעתיים נצחיות כאלה עוד לפנינו ...

***

מפקד סוללת התותחים (המסו"ל) שלנו כבר נמצא בתצפית בשטח סוריה, משמש כקט"ק (קצין טיווח מטרה קידמי). במשימה להגיע לטווח הפגזה אל מטרות בדמשק, אנחנו מתקרבים לעבר הגבול הסורי. כוח סוללת התותחים שלנו נע אחר זחל"מ המפי"ק (מרכז פיקוד ירי קידמי). כדי לא להתגלות על ידי האוייב הכוח נע באפלה (בלילה ערפילי ללא ירח), כאשר תאורת הפנסים מושבתת.

 

הכוח כולל שלושה תותחי "רומח" בקוטר 175 מילימטר (שטווח הירי למטרה מגיע עד כ-33 קילומטר ועם דיוק  מטרה בטווח של 10 מטר). לכל אחד מהתותחים מתלווה צוות מפעיל של 13-15 תותחנים. חלקם ממוקמים כל העת בזחל"מ נושא התותח (הטנק) עצמו וחלקם מתפרסים בתפקידים שונים סביב התותח - נוסעים עד למקום הפריסה בזחל"מ "מוגף אלפא" נושא הפגזים וחומר הנפץ.

תותח בקוטר 175 מילימטר בעת ירי

זחל"מ מוגף אלפא נושא הפגזים ואבק השרפה

 כחובש (פראמדיק) הסוללה הייתי מצטרף לאחד משלושת הצוותים (בד"כ לצוות התותח המרכזי בפריסת הירי). לא פעם הייתי מנצל את זמן הנסיעות עד לפריסת הסוללה, כדי להשלים קצת שינה בינות אריזות הפגזים והחומר נפץ הודף (חנ"ה)  ברכב האלפא. 

אך באותו הלילה, שוכב בדרך אל הגבול בין מצבור הפגזים ואבק השריפה, 

"אֲנִי חוֹשֵׁב עוֹד מְעַט זֶה סוּרְיָה

וְרַק שֶׁלֹּא יָעוּף אֵיזֶה רִמּוֹן
וְנֵלֵךְ לַעֲזָאזֵל"

לכן מחשש זה, בניגוד להרגלי, עזבתי באותו לילה את רכב האלפא והצטרפתי לצוות זחל"מ המפי"ק שהוביל את הכוח. 

רכב מרכז פיקוד ירי קידמי (מפי"ק)

וכמו בשיר, אנחנו: 

"נָעִים לְתוֹךְ הַלַּיְלָה הָרָטֹב,
הַגֶּשֶׁם שׁוּב נִהְיָה כָּבֵד
וְלֹא רוֹאִים מִמֵּטֶר"

סגן ע' הקע"ת (קצין עמדת התותחים, שכיום כינוי תפקידו בתותחנים השתנה ל- סמ"סול- סגן מפקד הסוללה) כשראשו מציץ לתוך הלילה מצריח המפי"ק - אמור לנווט ולהכווין את הנהג, שאינו רואה כלום בלילה החשוך ולמעשה נוהג כעיוור. אמנם הקע"ת היה מצוייד במשקפת ראיית לילה מסוג - SLS, אבל זוהי הייתה דאז ראיית לילה מאוד מוגבלת בלשון המעטה (יחסית לזו הקיימת כיום) - קשה לזהות בעזרתה כראוי בפרטי תנאי השטח ובמיוחד הסטטיים. 

מלבד סגן ע' שעמד, השקיף וניווט מהצריח, צוות המפי"ק (שני מִשְּׁנִים טֶכְנִים*, קַשָּׁר, הנהג ואני) ישבנו חגורים ומוגנים פחות או יותר בתוך הזחל"מ והנה חשים לפתע בטלטלה עזה. הנהג נכנס במהמורה רצינית שהטיחה בעוז את פרצופו של הקע"ת בתת - המקלע שבראש הצריח. זב דם, התנפצה הלסת של ע' ושיניו שנעקרו התפזרו לכל עבר. לאחר טיפול ראשוני בו להאטת הדימום, הזרקת מורפיום להקלת כאביו ומתן נוזלים לווריד, לא נותרה לי ברירה אלא להורות על עצירת הכוח - כדי לתאם פינוי דחוף של הפצוע במסוק, למחלקת פה ולסת בבית חולים שיבא תל השומר. משם רק לאחר אישפוז ושיקום ארוכים, הוא חזר לסוללה לזמן קצר יחסית עד לשחרורו מצה"ל . החליף אותו לאחר מכן סגן צ', שגם הוא היה מעורב באירוע טראומטי, שעלה בחייו של חייל, אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת.

*מִשְּׁנִים טֶכְנִים - חיילים שקיבלו הכשרה לערוך את כל החישובים הדרושים לקראת הירי - חישוב נ"צ ונתוני ירי בעזרת מפות ומחשב ארטילרי, והעברת הנתונים למפקדי צוותי התותחים.

טיפול בפצוע שצולמתי באירוע אחר בסוללת תותחנים ברמה

***

באותם ימים שבהם השינה הייתה באוהלי שדה, לאחר מכת הקור והעקרבים בחורף, עם בוא הקיץ הפכו הזבובים והיתושים להיות מטרד רציני. מי השתיה בעוקב המים (ראו תמונה למטה) טופלו בטבליות כלור ונבדקו בערכה לבדיקת איכות המים הראויה לשתיה. אבל  במי הנגר בסמוך לברז עוקב המים (מקור אספקת המים הנייד) ובתעלת הניקוז הפתוחה של שפכים שיצאה מאוהל המטבח - זחלי היתושים והזבובים היו מקננים בהמוניהם. 

באותם הימים היתושים ברמת הגולן היו נגועים בטפילי המלריה. בשל סכנת המלריה, כאחראי על התברואה בסוללה, היה עלי לערוך מסדר שבועי לכל החיילים והקצינים, שבו היו צריכים לבלוע בנוכחותי כדורי כינין כנגד מלריה.

"וַאֲנִי חוֹשֵׁב אֵיזֶה מִסְכֵּנִים הַחַיָּלִים 

שֶׁשּׁוֹכְבִים בָּאֹהָלִים

נֶעְקָצִים מֵהַיַּתּוּשִׁים וְהַזְּבוּבִים 

שֶׁמְּקַנְּנִים עַכְשָׁו בַּבֹּץ".

היתושים שחגגו על החיילים בלילה והזבובים שעם אור ראשון היו פותחים במתקפה על החיילים הישנים ומציקים נורא, כבר ממש לא הזיזו להם חומרי ההדברה שפיזרתי בשטח. הם כבר היו עמידים לכל חומרי ההדברה הכימיים המסחריים. 

עד שיום אחד עלה בי רעיון והחלטתי לעשות מעשה, ובניגוד לפרוטוקול הצה"לי (ואני מעז לספר על זה כעת בשל תקופת ההתיישנות). שפכתי באזור מי הנגר ובתעלות השפכים מלוא הג'ריקן תערובת של סולר ודלק והצתתי באש ענק את פני המים הבוציים. האש התקדמה במהירות לאורך פני שטח מי השופכין ושרפה את כל הביצים והזחלים. שקט השתרר והקלה ממפגע הזמזמניים והעוקצניים, עד למבצע ההצתה הבא.

מצולם מימין עם צוות עזר תברואה בסוללה: בודקים איכות מי השתיה ב"עוקב מים" מתנייד
ועורכים שאר טיפולי תברואה מונעת

והפסקול במלואו: