עולם השינה שלי נחלק לזה שלפני גיל 18 ולזה שאחריו. עד לגיוס לשירות צבאי קרבי השינה שלי היתה יחסית קלה. שינה שהייתה מושפעת ממחשבות וטרדות. כמו קשיים להירדם לאחר יקיצה משינה בשעות לילה. אבל הודות לשירות הסדיר הקרבי שלי בצה"ל - במשטר הטירונות, במשטר מיעוט שעות השינה בקורס הפאראמדיקים ולאחר מכן בשירות בגדוד תותחנים ברמת הגולן ובסיני - הרגלי השינה שלי השתנו מן הקצה אל הקצה. מאז ועד היום, הסתגלתי להירדמות בזק ולשינה בכל מצב ובכל תנוחה.
על קורס הפראמדיקים עוד לא ממש כתבתי. היה זה קורס אינטנסיבי עם לימוד תיאורטי ומעשי משמונה בבוקר ועד חצי שעה לפני חצות. מכיוון שהקורס הזה היה משותף להכשרת פראמדיקים לכל חילות היבשה הקרביים (סיירות, רגלים, שיריון, תותחנים והנדסה) - בנוסף ללימודי רפואה אינטנסיביים, הקפידו שם על המשך פעילויות גופניות לתחזוקת כושר קרבי כללי ועד לכושר קרבי מקצועי במסעות אלונקות ארוכים בהליכה ובריצה, תירגול פינוי פצועים בזחילה ובנשיאת יחיד של פצוע בהליכה ובריצה תחת אש, עם ציוד מלא. וכמובן כל מעבר משיעור לשיעור בקורס, אם בכיתה או בשדה, היה נערך בריצה. כל מי שנרדם בשיעורים הורץ למגורים עם הגבלת זמן ולחזרה עם מימיה מלאה שתרענן את גופו הרטוב.
אבל, בקורס הפראמדיקים הזה נחשפתי לראשונה לאפשרות המרעננת של שינת בזק. זה היה בעת תרגול מעשי של טיפולים בפצועים בתנאי שדה. אני זוכר את התרגול הזה שבו המדריך בחר בכל פעם מבין המשתתפים מטפל אחד ושבעה שיידמו "פצועים". כל אחד מהפצועים קיבל פתק עם סוג הפציעה שלו. על הפראמדיק המטפל היה לחקות את מה שעלול לקרות במציאות, ובשלב ראשון עליו לעבור בין הפצועים ולמיין אותם לפי חומרת ודחיפות הטיפול בפציעתם. בשלב השני להעניק טיפולים ספציפיים לפצועים תוך כדי דילוג בין אחד לשני עד להשלמתם. בשלב השלישי המדריך עבר בין הפצועים ובדק את איכות הטיפולים, תוך מתן הערות ביקורת על הביצועים.
באחד התרגולים האלה שבהם נבחרתי לדמות פצוע, פתק הפציעה שקיבלתי היה פציעה בעיניים. אבל מהרגע שבו נחבשתי (חבישת עיניים) ועד לרגע שבו התעוררתי משינה לאחר שהסתיים המבדק והתחילה הסרת החבישה - עברו להערכתי לא יותר מ- 15 עד 20 דקות. זו הייתה שינה קצרה, שינת בזק, אבל וואו, כל כך מרעננת. כאילו ישנתי שנת לילה מלאה וטובה.
כיום מעודדים את העובדים במקומות עבודה ובמיוחד בהייטק לשינת בזק מרעננת כזו של חצי שעה ואפילו מקצים שטח להתרעננות כזו. והאמינו לי שלא היו מעניקים לעובדים את "הלוקסוס" הזה, אם זה לא היה משתלם מבחינה כלכלית לחברה המעסיקה.
ואגב פציעות עיניים - לאחר שסיימתי את קורס פראמדיקים הקרביים, לצערי יצא לי להיתקל ולטפל בפציעה כזו במציאות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
נא להגיב כאן (הדיון יסגר 14 יום לאחר הפרסום)