הנושא החם - היחס לתגובות בבלוגיה

  
נכתב בהשראת נושא השרביט החם.
נתחיל בכך שאף בלוגר/ית אינם כותבים למגירה. ולמרות "ההצהרות" של בלוגרים מסויימים, אני מעריך שעמוק עמוק בלב, כולם שואפים לחשיפה. חשיפה אינה רק מספר הכניסות במונה, משום שמי שאינם נעזרים בסטטיסטיקה של גוגל אנליטיקס, למעשה אינם מבחינים בין קליקים של כניסות סרק עם יציאה מיידית, לבין קריאות אמיתיות. זמן הקריאה הממוצע לפוסט הוא למעשה המדד היחיד בעל משמעות לבלוגרים במניית הכניסות לבלוגים שלהם.

על כן, מדד נוסף לכל הבלוגרים לגבי מידת ההצלחה/ ההתעניינות/ החשיפה של מה שהם כותבים בבלוגים שלהם , בלי יוצאים מהכלל (למעט בלוגרים שחוסמים תגובות לרשומות שלהם) - הוא מספר ואיכות התגובות של הקוראים . 

אך מה לעשות? כשיש קוראים שאהבו את מה שקראו, אבל אין להם משהו "חכם" לציין/להאיר בנושא הרשומה. או כשיש קוראים שמתעצלים (ולא בלי היגיון) למלא שלוש שדות - שם/כינוי וכתובת מייל (שיש לא מעטים שנמנעים לחשוף אותה מטעמי פרטיות) וכתובת הבלוג/אתר. ויש אולי גם סיבות אחרות שיפורטו בהמשך (בשאלון המצורף). 

הסטטיסטיקה מלמדת שמספר התגובות הממוצע לפוסט, בבלוג הבית שלי חשיבה חופשית ב- 5 השנים האחרונות עומד על 12.3. ומכיוון שמספר התגובות כולל גם את התגובות שלי- לתגובות, למעשה מדובר בממוצע של כ- 6 תגובות בלבד לפוסט (של 3 עד 6 מגיבים). ובחמש השנים הללו למעשה קיימת מגמת ירידה מתמדת בתגובות. אני יודע/בטוח שלא מעט בלוגרים הפסיקו בגלל זה לכתוב בכלל (או שמפרסמים פוסט נדיר פה ושם). גם מספר הלייקים הולכים ומתמעטים.

זה ופיחות במספר האווטרים ברשימת העוקבים (וכשאחד האווטרים נעלם פתאום) בבלוג שלך, או כשהבלוג שלך הוצא מרשימת BlogRoll בבלוגים שהיית שם "בן בית" - מרגיש לך שסר חינך - בד בבד עם כך שאותם בעלי בלוגים גם הפסיקו להגיב  בבלוג שלך - כל זה נותן את ההרגשה שהבלוגרים האלה מחרימים כעת מסיבותיהם הם את הבלוג שלך והפסיקו להתעניין בו...

כן, אם היו לך פעם עשרות או מאות תגובות לפוסט (נכון, גם של טרולים ומאותגרי נפש) - מספר שפחת כיום לאחדים בודדים, מה זה אומר? 

בעקבות שאלה זו וחשבון הנפש שנלווה אליה, הוספתי לבלוג חשיבה חופשית את הכפתור הבא:

שמקושר לטקסט ההסבר.

אז לא אכביר במילים ובמקום אסיים בשאלון: "אמרו לי מה הרגליכם ואומר לכם מי אתם..."

השאלון,
נא סמנ/י מהם הרגליך:

🔳 לא נוהג/ת להגיב לפוסטים של אחרים.
🔳 מגיב/ה לפוסטים של אחרים רק אם התוכן שלהם מעצבן אותי.
🔳 מגיב/ה בבלוגים של אחרים רק אם וכאשר הפצעתי עם פוסט חדש בבלוג שלי.
🔳 מגיב רק בבלוגים הנכללים במועדון הקריאה הסגור (BLOGROL) המוצג            בבלוג שלי.

🔳 יש לי רשימת "חרמות" של בלוגים שלעולם לא אקרא/אגיב להם יותר.
🔳 קורא/ת (ומגיב/ה) רק בבלוגים מהפלטפורמה שלי (וורדפרס ⤄ בלוגספוט).
🔳 מגביל/ה קריאה ותגובה רק לפוסטים של בלוגרים שמגיבים בבלוג שלי.
🔳 מעצלות/חוסר בזמן מסמנ/ת רק אהבתי בפוסטים שאני קורא.

🔳 לא מאפשר/ת (חוסם) תגובות אצלי בבלוג.
🔳 מתייחס/ת לתגובות אצלי בבלוג באופן סלקטיבי (רק למי שבא לי בטוב)*
🔳 שוכח/ת לאשר תגובות אצלי  בבלוג**
🔳 לא מתייחס/ת לתגובות אצלי בבלוג או מתייחס/ת אליהן לעיתים רחוקות.

* כשמישהם מתייחסים לתגובות של כולם ומתעלמים באופן עקבי יותר מפעם אחת לתגובות שלי - אני מבין מכך שהם אינם מעוניינים בי כקורא וכמגיב בבלוג שלהם. לצערי/לצערם יש לי כמה כאלה.

** כשתגובות מושקעות שלי ממתינות לאישור הבלוגר/ית - ממתינות וממתינות וממתינות וממתינות... ואולי מקבלות התייחסות לאחר כמה חודשים, כשכבר שכחתי על מה ולמה - אני כבר לא אגיב לבלוג הזה יותר בעתיד.

הנושא החם - ימי הזיכרון: האם אבל ושכול אחד כבד ו"יוקרתי" יותר ממשנהו?

 לפני מספר שנים נסעתי יחד עם קולגה בענייני עבודה (אני הנוהג והוא "הטרמפיסט"). בשיח שהיה על הרקע של ההורים שלנו (ונדלג על תחילתו, שאין הוא העיקר לעניינינו) - הוא זרק לחלל הרכב, בנימה ספק מתריסה, ספק חששנית מעט: "אני לא ממש מתחבר ליום הזיכרון לשואה  (ושימו לב שכמוהו כמו מבחינת רבים, רבים מדי, זהו "יום הזיכרון לשואה" ומשמיטים את "והגבורה" הצמודה למועד רשמי זה - מעשה לא הייתה גבורה - הרי "כולם פשוט סבונים שהובלו כצאן לטבח"). והוא הוסיף ואמר, "אני מזדהה הרבה יותר עם יום הזיכרון לחללי צה"ל" ולנפגעי פעולות איבה. לא, הוריו לא חוו את השואה. אביו בכלל יוצא עדה חרדית דור חמישי בארץ, שיצא להפקרות וחזר בשאלה. פגש את אישתו "המופקרת" רחמנא לצלן והקימו בית חילוני במושב צפוני בישראל, שבו הביאו שלושה ילדים לעולמנו. והוא הוסיף ואמר בנימה מעט מהוססת, "לא נעים לי לומר את זה על בני העדה  החרדית הזו שמגעילים אותי, שלבושים ביום שרב כמו ביום חורף, מסריחים מזיעה". והוא סיים וסיכם "לא נעים לי לומר את זה, על מי שבמוצאם הם אחים שלי,כן?" לא נעים לו לומר, אבל אמר.

לא מצאתי טעם להיכנס איתו לעימות מילולי (למרות שממש בא לי אותו רגע, להשליך אותו מהרכב שלי). פלטתי רק משפט אחד: " אבל ושכול של האחד אינו נעלה יותר מזה של האחר"! (רק משום שהשכול של האחד אינו על בן משפחתך או הקרובים שלך - משפט שנותר בליבי ולא נזרק אז לאוויר העולם). 

אני גם כבר ויתרתי על ויכוחי ההשוואות. האם שואת השבעה באוקטובר נחשבת לשואה? יש שעושים השוואה "אקדמית" ומחליטים שאם אין הקבלה אחת לאחת - אין זו שואה. אבל לתשובה האמיתית - תשאלו את אלו שהם ומשפחותיהם נפגעו ממנה. תשאלו את אלפי הפצועים קטועי האיברים והעוורים והפגועים נפשית, שישארו נכים למשך שארית חייהם ותשאלו את בני המשפחה שלהם. תשאלו את אלו שנעקרו מבתיהם ההרוסים והשרופים ושחיים עד היום בחדר בבית מלון או בדיור ארעי אחר. תשאלו את חיילי המילואים המגוייסים מאות ימים - על העסקים המתפרקים ומשפחותיהם המתפרקות. תשאלו את המוני הילדים שהוצאו ממסגרות ומאז מרטיבים במיטה וסובלים מחרדות וסיוטי לילה. תשאלו את שורדי השואה ההיא שנותרו בחיים שהחמאס שרפו את ביתם, רצחו את בני משפחתם, או חטפו אותם להינמק/לימק או להירצח באכזריות במנהרות החמאס המחניקות כבר למעלה משנה וחצי...

אבל הדבר הנוראי ביותר בעיני בשני ימי הזיכרון שלנו, הן מעמדות השכולים והנפגעים שעושה החברה הישראלית. כי לא נאה להם טקס משותף. זה מתחיל בבך שמאז קום המדינה קיימת הפרדה בין שני ימי זיכרון - האחד לזכר "הגלותיים" שניספו - "הסבונים שהובלו כצאן לטבח". והשני לזכרם של "יפי הבלורית והטוהר". וביום הזיכרון השני - למעמד השכולים העליון של חללי צה"ל לא נאה לאחד טקס אחד עם שאר חללי מערכות ישראל כמו המשטרה וחס וחלילה עם זה של "הנחותים ביותר" - נפגעי פעולות האיבה (הטרור).

ההבדל וההפרדה הזו שעושה החברה הישראלית בין "מעמדות" של משפחות השכול בטקסי ימי הזיכרון, תסלחו לי, פשוט מגעיל!!!

ואני עוד לא מדבר על אלו "שימותו ולא יתגייסו" שממשיכים ללכת ברחוב בעת צפירות ימי הזיכרון. וגם לא על כל אלה שחושבים כל הזמן על מבצעים במחירי כרטיסי טיסה כדי להתרענן בטיול חו"לי כזה, כי הם ב"ג'ט לס" וכבר לא יכולים יותר בלי "דיוטי". או אלה שממש חייבים לעצמם הזמנת טיול כמו בפרסומת האגרסיבית של "טריווגו" לפני הקורונה ו"הולידיי פיינדר" כעת, וכדי לממן את זה יקחו הלוואה ב"מאני טיים". כי השואה של האחד איננה  השואה של האחר כמובן.

והשנה, לקראת יום העצמאות כבר נעשה הקמפיין האגרסיבי ל- "כל המדינה תולה דגלים". אז אני ("הנון-קונפורמיסט הבזוי שאינו שווה יריקה") לא מתכוון לתלות גם השנה דגל. אני כבר הפסקתי לתלות דגל בשנה שעברה ובשנה שלפניה שבה קודמה הפיכה משפטית ושלטונית שהביאה עלינו את האסון הנוכחי. ואני אתלה במקום דגל ישראל את דגל החטופים. כי מדינה ריבונית שאינה מחזירה אזרחים שהפקירה, אינה ראויה לחגיגות עצמאות. ובכלל, מן הראוי שהשנה ביום העצמאות - דגל ישראל ישאר תלוי בחצי התורן ובמקומו יתלה בראש התורן דגל החטופים. 

והשנה זו תהיה גם השנה השלישית שבה אני אוותר על צפייה בטקס הדלקת המשואות "לתפארת מדינת ישראל" - שמארגנת גברת סיבוני-רגב (בין טיול אחד לשני במרוקו) - שבו השנה במקום 12 מדליקי משואות כמספר שבטי ישראל, ידליקו השנה 36 במספר מדליקי משואות (כסמל לתפארת העלייה בשיסוע העם). ושוב אחרים השנה צפיה ושמיעת הנאומים הפוליטיים של ראש ממשלה בזוי ושל יושב ראש כנסת-המריונטות שלו, המחללים קדושת המעמד של הנופלים ואחדות העם. גם לא אחגוג ברחובות המוארים בתאורה עירונית צבעונית ועם כל מה שנלווה לזה.

כי עוד כבר לפני שלוש שנים כתבתי את זה:

קצוות - קדיש לַהוֹרָה

אָזְנַי מְלֵאוֹת קַבָּלָה וְהִתְחַסְּדוּת
אֲנִי נוֹשֵׁם בְּעוֹלָם שִׂנְאַת הַמְּבַקֵּר
קָצָה נַפְשִׁי לִשְׁמֹעַ אַחְדוּת מְזֻיֶּפֶת
בְּטַלִּית שָׁחֹר וְלָבָן, קְצָווֹת מִתְרַחֲקִים
תַּחַת תַּכְרִיכִים לַחְלוּחִיִּים מִדְּמָעוֹת,
עֲטוּפוֹת שְׁתִיקוֹת הַמֵּתִים שֶׁקָּבַרְנוּ.

נִצָּב בְּדַקּוֹת דּוּמִיָּה, עֵינַי רוֹאוֹת מְאוּם
בְּרֹאשִׁי מַחְשְׁבוֹתַי רוֹחֲצוֹת בְּדָם קְדוֹשִׁים
בַּמִּרְפָּסוֹת הֲמוֹנֵי דִּגְלֵי הַכָּחֹל לָבָן
אֵינָם מִתְנוֹסְסִים כְּבָר כְּפַעַם
קַדִּישׁ, סִלְסוּלִים וּמֵאֲוואלִים
חֶדְוַת הוֹרָה יִשְׂרָאֵל מַחֲלִיפִים.

פָּשְׁטָה קִינָתִי אֶת הָרֶגֶל (הדגל).

* פוסט נוסף בהשראת נושא השרביט החם - ימי הזיכרון.

הנושא החם - דור שני לא רק ביום הזיכרון

נכתב בהשראת  נושא השרביט החם  - ימי הזיכרון. 

אני דור שני לשואה. המשפט הזה נשמע קצר, כמעט טכני, אבל בתוכו מקופלות עשרות שנים של שתיקה, כאב, מבטים שלא שוכחים, אהבה מהולה בפחד.
גדלתי בבית שהיה ספוג בזיכרון, גם כשהוא לא נאמר במילים. הבית שלנו לא היה במחנה, אבל לפעמים כך הרגיש. 

אנחנו, הילדים, למדנו להרגיש בלי שיאמרו. למדנו לחשוש מדפיקה בדלת, להירתע מקולות חזקים, להצטמצם מול סמכות. ולמדנו גם להגן - עליהם, על עצמנו, על הסיפור שאסור שיימחק. אני כותב את השורות האלה לא רק בשבילי. אני כותב כי אני חושש מהשכחה. אנחנו בני הדור השני שמבינים שהזיכרון עובר דורות, אבל גם נחלש. כשאנחנו נלך, מי עוד יישא את הכאב הלא מדובר הזה?

אני כותב כי אני זועם - על מדינה שלא תמיד ראתה את ההורים שלנו, ולא תמיד ראתה אותנו. על בירוקרטיה שהשפילה, על פיצויים מבישים, על התעלמות שקטה מהפצעים שאי אפשר לראות. 

אני גם זועם - על מדינה שלא למדה דבר מהעבר והופתעה באירועי השבעה באוקטובר...

אבל אני גם כותב מתוך תקווה. תקווה שהכתיבה תשמור משהו. שתעורר מישהו לשאול, להקשיב, להבין. כי אם לא נספר - מי יספר?

השואה נגמרה ב-1945. בשביל ההורים שלי - היא לא נגמרה לעולם. בשבילי - היא רק קיבלה צורה אחרת. ואני כאן, כותב, נושא את הלפיד. לא של זיכרון סתמי, אלא של חיים שחייבים להיות עם משמעות.

נולדתי לתוך כאב שלא דיברו עליו, אבל הוא היה שם. 24/7, כמו שכתבתי פעם – לא רק ביום השואה והגבורה. גדלתי בבית ששני הורי שורדי שואה. לא היה צורך להסביר - הכאב נוכח תמיד. גם כשההורים ניסו לגדל אותנו "נורמליים", הבית לא היה באמת רגיל.

אמא שלי שתקה כמעט תמיד. רק בפלשבקים פתאומיים - רמזים לעבר - שאפשר היה לשמוע ממנה משהו ולצרף אותם כפאזל. אבא היה שונה. הוא סיפר - לא בבת אחת, אלא בפיסות, בהמשכים, בעיקר בארוחות שבת בצהריים, לי ולאחותי. הייתי אז בערך בן 12. בדיוק כמו שהוא היה כשהמלחמה פרצה.
פירטתי על כך גם בפוסט על יום השואה שלי - זיכרון שאינו מרפה.

לימים, אבא העיד בפני צוות של יד ושם שהגיע לביתו להקליט את סיפורו. הוא גם הוקלט לפרק דוקומנטרי בערוץ "דוקו". אני זוכר את זה כאירוע טעון. מפגש בין כאב לבין מיקרופון ומצלמת אולפן. הוא גם זכה להדליק משואה לצידו של בני, הנכד שלו, מדוגם במדי צה"ל - בשירות סדיר ביחידת עלית מובחרת. הוא גם זכה לפגישה אישית עם נשיא המדינה ורעייתו, בטקס אשתקד שנערך בהר הרצל.

והכאב הזה לא נשאר בעבר. עד היום, כשמישהו מעיר את אבא מהשינה, הוא קופץ בבהלה - ממש פיזית. כמו אדם שלעולם לא יצא באמת מהמחנה.

בתור ילד, תמיד הרגשתי שמשהו חסר. אף פעם לא היו לי סבא או סבתא, לא מצד אמא ולא מצד אבא. רק תמונות ישנות של חלקם. חלקם לא אדע לעולם מה היה מראיהם. אולי שם של דודים ודודות ש"נעלם". לעומת ילדים אחרים בסביבתי, זה היה כאב שקט. לא מדובר, אבל צורב. כתבתי על כך בבלוג חשיבה חופשית בפוסט “דור שני - להיות בן להורים בלי הורים”, והתחושות האלו ממשיכות ללוות אותי גם היום.

ההורים ניסו למלא את החסר דרך קשרים עם שורדים אחרים - חברי ילדות שלהם, קרובי משפחה רחוקים - שהפכו אצלנו ל"דודים" ו"דודות". עד כדי כך שלפעמים הרגשתי כחי בתיאטרון של משפחתיות שניסו לבנות מחדש.

כפי שגם כתבתי בעבר בבלוג חשיבה חופשית - על שואה, זיכרון ומה שביניהם -"הדור השני אינו לגמרי נורמלי. לא המדינה ולא ממשלות גרמניה מכירות בכך. הדור השני אף פעם לא יקבלו פיצוי מאף אחד. הם וסבלם העקיף שקופים." 
זו התחושה. שאתה שקוף. שאתה נושא את העול בלי שיבינו מה המשקל. שאתה לא יכול להתלונן, כי זה לא אתה שעברת את השואה. אבל בעצם - היא עברה גם בך. עד היום אני חולם על בריחה והסתתרות מפני הנאצים.

ואני כותב את הפוסט הזה לא בשביל יום השואה. אני כותב אותו בשביל כל הימים האחרים בשנה. אלה שבהם אין צפירה, ואין טקסים. אבל אצלנו בבית - יש הד טעון שממשיך לפעום גם בשאר ימות השנה.

אני כותב בשבילי, בשביל אבא, בשביל אמא. בשביל הילד ההוא בן ה־12 שלא הבין למה ההורים שלו כל כך שונים מהורים של חברים. בשביל הנכדים שלי, שאולי יום אחד ישאלו "מה זה דור שני".
ובעיקר - אני כותב כדי לזכור, ולהזכיר. כי אם לא אנחנו - מי יספר? 

***

ובכל שנה, כשיום השואה מתקרב, משהו בי מתחדד. אבל השנה, אחרי השבעה באוקטובר 2023 - אני לא יכול לכתוב מבלי להתייחס למה שנפרץ בי מחדש.
יש מי שמסרבים להשוואה. אני מבין אותם. אבל אני לא מדבר על השוואה היסטורית - אלא על תחושה. על זעזוע. על חוסר אונים. על קו דק שמתחיל להיטשטש בין "זה לא יקרה שוב" לבין "זה כבר קרה". בין שואה לשואה - כצאן שהובלו לטבח.

בשבעה באוקטובר קמנו למציאות שבה למדינה שלנו - שיש לה צבא, ממשלה, טכנולוגיה, מודיעין - לא הייתה תשובה. זה לא היה "רק" מחדל. זו הייתה תחושת בגידה במובן הקיומי ביותר.
ופתאום, אנשים שבעבר אמרו שהשואה לא נוגעת להם, שלא מזדהים איתה - מצאו את עצמם אומרים: "זו הייתה השואה שלי."

אני, בן לשורדי שואה, לא צריך השוואות. אני נושא את הכאב ההוא מגיל אפס. אבל דווקא בגלל זה - אני מבין טוב כל כך איך טראומה קולקטיבית חורכת את התודעה.
ולצערי, למדתי שוב שהישרדות אינה רק עניין של זיכרון היסטורי - אלא של מוכנות, של הכרה, של אחריות.

אז אני כותב - גם בשם מי שכבר לא יכולים. גם בשם מי שזה עתה הבינו מה זה אומר "להישאר לבד מול זוועה". גם כדי שלא נתבלבל: העבר לא עבר אם לא למדנו ממנו כלום.

עוד בסדרת הפוסטים

וגם כאן

הנושא החם - שירי עשור, רשימה נבחרת

 פוסט זה מובא בהשראת נושא השרביט החם והוא בחירה אישית של רשימת שירי השנה בעשור. אני חושב שנושא זה מעולה לימים קשים אלה, שבהם קיים חוסר אמון כבד בין נתח מרכזי של העם לבין ההנהגה שהובילה אותנו לאירועי השבעה באוקטובר 2023 ללא לקיחת אחריות וממשיכה לשסע את העם ולפגוע באושיות הדמוקרטיה ובשומרי הסף שלה. אירוע רודף אירוע והזעם בציבור עז. באופן אישי, מאז 7 באוקטובר אינני מסוגל לחגוג, אינני יוצא לבלות במסעדות, אינני נוסע לטיולים בחו"ל, אינני יוצא לנופשים בארץ. האסקפיזם היחיד שעובד עבורי בזמני הפנוי הוא האזנה למוזיקה ומינון זמן החשיפה האישי שלי להאזנה לחדשות באמצעי התקשורת. אינני מסוגל לשמוע את השופרות ומלחכי הפינכה המוכרים לכולם, ש'הגואליציה' תוקעת בכל פאנל תקשורתי אפשרי. אז במקום לשמוע את התעמולה והברברת שלהם, אני מחבר אוזניות ושוקע בעולם המוזיקה שלי. 

העשור שבחרתי לרשימה בנושא החם הוא שנות ה-90 במאה הקודמת והשירים הם לועזיים. בהזדמנות אחרת, בהחלט ראוי להתייחס גם לשירים העבריים היפים שכיכבו בעשור זה. 

הבחירה של הרשימה שלי לא הייתה קלה כלל וכלל. שירי השנה ברשימה אינם שירי השנה שנבחרו במצעדי הפזמונים, אלא שירי השנה לטעמי האישי. ולפני שאציג אותה ומכיוון שהיא מוצגת בשבת, הרי ראשית הלוגו

והרשימה:

1990   
Heart Shaped Box -Nirvana

 

1991
בשנה זו יצאו הרבה מאוד אלבומים טובים שמלאו את מצעדי הפזמונים. לאחר התחבטויות בחרתי בשני שירים אייקוניים:

  

Wicked Game - Chris Isaak
 

Guns N' Roses - Don't Cry

1992

גם כאן לא הצלחתי להכריע מי מהשניים והרי הם:

Everybody Hearts- REM

-

Creep - Radioheads

1993  

מהאלבום Face the Heat שמשקף מעבר של הלהקה מסגנון הרוק לסגנון מטאל-הארד רוק  מתוכם אהובים עלי הרגועים יותר שבאלבום ומביא כאן אחד מהם. אוי, כמה רלוונטיות מילות השיר לימים קשים אלה ולאימהות שכמהות להחזיר את בניהם...

Under the Same Sun - Scrpions

1994

ושוב גם כאן התחבטתי בין שניים וללא הכרעה

Green Day - Whatsername 

Foreigner- I Keep Hoping

1995

The Cranberies  - ZOMBIE

 

1996

מאלבומם Purpendicular של Deep Purple בחרתי בשיר

Sometimes I Feel Like Screaming

 

1997

Depech Mode - It's No Good

1998

Blues on me - Snowy White

1999

David Bowie - Tin Machine - Heaven's In Here

מקווה שניהנתם,

שבוע טוב

הנושא החם - דייקנים מול מאחרים כרונים

אין לי הרבה להוסיף על דברי החברים שכתבו בנושא החם הזה. אציין שאני עצמי דייקן בן דייקנים. ככה חינכו אותי הורי וכך חינכנו זוגתי ואני את ילדינו. אמנם אנחנו כבני לשורדי שואה משתייכים למשפחה קטנה יחסית, אבל בה כולם דייקנים, מלבד אחד מהמשפחה המורחבת - בעלה של אחותו של גיסי. שמו מתחיל באות שין ולכן לצורך העניין נכנה אותו כאן "שבאבניק".

אצלו איחורים כבדים היא מחלה. כל המוזמנים מוכנים להתחיל את סעודת ראש השנה או סדר הפסח. ומי איננו? השבאבניק ואישתו. שעה ורבע חלפה מהמועד וכשמטלפנים להבין מה קרה, אישתו מציינת "הוא מתרחץ ועדיין לא סיים" וכולם ממתינים לגודו עוד חצי שעה לפחות. גם אם היו מזמינים אותם לשעה מוקדמת יותר מאשר שאר המוזמנים - זה הועיל כמו כוסות רוח למת.

אם זה היה תלוי בי, מצידי שיגיע בסיום קריאת ההגדה או שיאכל את השאריות. אך רחמנים בני רחמנים המזמינים. אבל, יש אלוהים בשמים, לאחר שאימו של השבאבניק נפטרה, הוא חזר בתשובה בהשפעת "המיסיונרים" שלא היו מוכנים לוותר לכאורה על קולו הערב ו"מינו" אותו לחזן בית הכנסת. ומאז, תודה לאל, נפטרנו מעונשו של זה השבאבניק לתמיד - הרי בשבתות ומועדים הוא כבר לא נוסע 😃

אף פעם לא איחרתי לגן או לבית הספר. ובאוניברסיטה, להרצאות שלא עניינו אותי, פשוט לא הייתי מגיע בכלל (בהרצאות הפרונטליות לא הייתה חובת נוכחות). וכשהגעתי, מדוע שלא אגיע בזמן? ובהתאם אני מתכוונן. 

בישיבות העבודה שניהלתי, תמיד הגעתי שתיים שלוש דקות לפני הזמן. בלוחות הזמנים המהודקים שהכתיבו לי אורחות עבודתי - לא היה מקום לאיחורים ולדחיית זמן תחילת ישיבות. סטודנטים או עובדים שהיו מאחרים לראיונות עבודה - לא הייתי מקבל. ולאחר הקבלה, מי שהיו מאחרים כרוניים, הייתי מעיף מהעבודה בראשית הדרך. ואם היו כאלה שהיו מורחים את הזמן בעבודה ומצאו את הילדים שלהם ישנים כשחזרו מהעבודה, זו כבר בעיה שלהם. 

אני לא סובל מאחרים. משגע אותי שרבע, חצי שעה לאחר שהוחשך האולם והתחילה ההצגה, תמיד מגיע זוג שמקומם בקצה השורה (בצמוד לעמוד בתיאטרון החאן) והם מקימים את כל השורה. ואז חמש דקות לאחר מכן לעיתים מגיע עוד זוג ששוב מקים את כולם כדי להתיישב. כיוון שבמנוי החאן, נשמרים כרטיסים במקומות קבועים - אתה מכיר את כל היושבים הקבועים בסביבת מושבך וכפועל יוצא גם את המאחרים הקבועים.

צריך לשלוח את הסוררים האלה לחינוך מחדש בברלין. שם המאחרים אפילו בדקה לתחילת הצגת תיאטרון או אופרה - ימתינו מחוץ לאולם לאחר שנסגרו דלתות האולם, עד לאחר ההפסקה הראשונה. ובכלל בברלין ששהיתי שם כמה חודשים במהלך העבודה - לא הבנתי כיצד כל אוטובוס שם היה מגיע לכל תחנה בזמנים הרשומים על הדקה, למרות שגם שם יש פקקי תנועה... 

מסתבר שהכל הוא עניין של חינוך. גם ביפן, נהגי אוטובוס או רכבת לא ימתינו אפילו עשר שניות, גם אם מישהו מתחנן בפניהם שהחבר/ה היו חייבים שירותים (ו"בבקשה חכה רק חצי דקה"). כן, זה לא כך בהרבה ממדינות עולם אחרות, אבל בישראל זה המצב הקיצוני השני. 

האמת שלא רק בישראל, פעם נסעתי באוטובוס מרוקוויל ל-NIH בבת'סדה. קו האוטובוס הזה יוצא אחת ל- 40 דקות. ופתאום באמצע הדרך, ללא הודעה לנוסעים, הנהג נוטש את האוטובוס  ונעלם ל- 5-6 דקות. כנראה כדי להתפנות ובהזדמנות לדחוף כריך. והוא חוזר מבלי אפילו להתנצל. מהר מאוד הגעתי למסקנה, שבאיזור זה, אי אפשר לסמוך על תחבורה ציבורית, אלא רק על נסיעה במכונית פרטית שלך, או לצעוד קילומטרים ברגל. 

עוד דבר שמוציא אותי מדעתי הוא לצאת עם חברים לטיול. כאלה שאינם מוכנים ליציאה מהמלון או הצימר לפני 11 או 11:30 בבוקר. אז כאלה כמובן כבר יותר לא חברים שלי, לפחות לא לטיולים.

תודה לאל, כל בני משפחתי מדייקים (כי מהשבאבניק שלנו כבר נפטרנו). אנחנו מאחרים במתכוון רק לאירועים כמו חתונות. כי בישראל החופה מתחילה בממוצע כשעה וחצי מאוחר מהשעה הנקובה בהזמנה ועל כן אנחנו מגיעים בהתאם.

במדור השרביט בנושא החם הזה, קראתי דיון שעסק בתורים לרופאים ושיש שחושבים שזמנם יקר יותר מזמנם של הרופאים וחושבים הם שאם לא הגיעו בזמן שיועד להם (מסיבה כלשהי), זה לא הגון שהרופא מכניס את הבאים אחריהם בתור. אז אסיים בדוגמה אישית.

אני תמיד מכוון להגיע כחצי שעה לפני הזמן שנקבע לי לרופאים. לפני כחודשיים עברתי ניתוח קטרקט. הוזמנתי לשעה 7:30 בבוקר. יצאנו זוגתי ואני ברבע לשבע (כי בניתוחי עיניים נדרשת נוכחות של מלווה). הגענו בשעה 7:05 למחלקה. למעשה הייתי מיועד להיות השלישי בתור. אבל המנותחים הראשון והשני עוד לא הגיעו (דרוש תהליך הכנה הכולל גם מיסדר הזלפת טיפות לעין - תהליך שאורך כרבע שעה לפני הכניסה לחדר הניתוח).

האחות הראשית התקשרה למנותח הראשון ולאחר שהבינה שעדיין לא יצא מביתו ויתכן שיעכב את הרופא), ומשום שלא היה גם סימן חיים למנותח השני - התחילו איתי בפרוצדורת ההכנה ונכנסתי ראשון לניתוח. ב- 10:30 כבר הייתי חזרה בבית. אז כן, משתלם לפעמים להקדים לרופאים ושלא ילינו המאחרים. עם כל הכבוד, זמני חדר ניתוח וזמנם של המנתחים יקרים, ולכן לא יעלה על הדעת שחדר ניתוח ישאר ריק בהמתנה לגודם (תהיה סיבתם אשר תהיה).

בקניה בסופרמרקט שלי תמיד יש תורים של קונים עם עגלה או שתיים מלאות. לא יוצא דופן שבימי שישי צריך להמתין בתור לקופאית לפחות רבע שעה. ואיך זה מעצבן שיש כאלה שמשאירים בתור לקופאית עגלה עם מספר פריטים ונעלמים בסופר למשך זמן רב להמשך הקניות. אבל אצלי לא יקום ולא יהיה, עגלה כזו לאחר שהבעלים נעלמים יותר מחמש דקות - מוזזת אחר כבוד לצידי התור.שיצעקו כמה שירצו - ואני ספינקס. והעומדים אחרי בתור צוהלים ומריעים. ואני אומר לכם שיש אנשים שזו להם הרגל חיים.

בשירות הצבאי שלי ברמת הגולן, נאלצתי לנסוע בשני אוטובוסים מהרצליה פלוס להתנייד בקטע דרך ברמת הגולן, שלא הייתה בו אז תחבורה ציבורית ולכן היה צורך להמתין לטרמפים. למרות שהייתי צריך להגיע לבסיס עד 12 בצהריים, הייתי יוצא מבית הורי הכי מוקדם שאפשר, כדי לתפוס את האוטובוס לקריית שמונה שעבר בצומת רעננה בשעה 6:25. לבסיס הייתי מגיע בסביבות 11. לו הייתי מאחר, הייתי מעכב את היציאה לחופש של מישהו מחברי לנשק.  אין מפח נפש רב מזה כשהמחליף שלך מאחר.

לסיכום, לא קשה להבין מדברי שאני לא סובל איחורים ולכן אינני סבלני למאחרים. לא סובל אנשים שמורחים את הזמן שלהם. מילא את שלהם, אבל מדוע של אחרים?  כן, אני יודע שמאחרים כרוניים לא ניתנים לאילוף (כי זו מחלה), אבל גם אני לא 😉.

***

בשל עיסוקים אחרים ולוח זמנים צפוף, אני בכל זאת מפקיד פוסט זה קצת באיחור במדור השרביט. אז הרי איחרתי 😉

הנושא החם - אלבום לאי בודד

איזה אלבומ/ים אקח לאי בודד? זו השאלה שנשאלה בנושא מדור השרביט החם. 

בתחילה כתבתי במדור תגובה: "לאור המצב במדינה, לא מסוגל כרגע לכתוב פוסט בנושא זה, מלבד שהייתי מאוד רוצה עכשיו לברוח לאי בודד. אני חושש שהמוזיקה שאולי אהיה מוכן לשמוע שם כעת תשמע כמו מוזיקת הלוויות". לכן מתאים לי כעת לקחת לאי שלי את האלבום "ואיך אצלך" של חווה אלברשטיין. הלחנים מצויינים, העיבודים מעולים והמילים מדברות בעד עצמן:

1. המראות

2. מנת קרב

3. כרגע זה נראה לא טוב

4. ואיך אצלך?

5. מה את רואה?

 

6. אהבה

7. בלוז הלוויה

8. יצאתי למרפסת

 

9. במילים אחרות

10. זה לא חייב להיות מיד

ואולי כן מיד. ואולי באי הבודד בכלל בלי מוזיקה. לבהות מהופנט מול ים ושמים. להאזין לרחש הגלים ולמולל גרגרי חול חוף כמו שרשרת תפילה. 

והיום, גם בבריחה מהציביליזציה עם הנכדה ו"הדובי" (גור אקיטה) - יש מעט מרגוע.

הנושא החם - על הדתה מתוכננת

רשומה בהשראת הנושא החם - אחדות העם והדילמות של החילונים.

 בימים אלה מתנהל שיח ציבורי טעון על אחדות העם והדילמות של החילוניים למה שנראה בעיניהם כשחיקה של הסטטוס קוו וכהחמרת תופעת ההדתה המתוכננת במרחב הציבורי החילוני - קיבוע תופעת הפרדה מגדרית לצורך תפילה מחוץ לבתי הכנסת, בכיכרות בלב המעוזים החילוניים. 

לחילוניים ברור שאין מדובר בתופעה תמימה ורבים מהם רואים בזה הכנסת אצבע לעין של ממש. כיצד היו מגיבים בצד האחר לו היו נערכים מצעדי גאווה בלב בני ברק, או בלב שכונה דתית בירושלים או כל עיר אחרת? וכי מדוע לא? הרי הסטטיסטיקה של 1:10 להט"בים - נכונה לאוכלוסיה הדתית בדיוק כמו לאוכלוסיה החילונית. 

רשומה זו עוסקת בהדתה המתוכננת שהחלה לא מהיום עם נסיונות חדירה למערכת החינוך הממלכתית החילונית. לרבים מהקוראים בטח ישמע הזוי שמנהל בית הספר היסודי ממלכתי החילוני שבו למדתי בעיר הרצליה - היה חרדי ליטאי של ממש. 

זה היה בשנות השישים במאה הקודמת, שבהם ניהל ביד רמה מנהל חרדי את בית הספר ע"ש חיים ויצמן - בית ספר יסודי 8 שנתי שבו למדתי. א. אבנרי - היה שמו של המנהל.

לא מכיר את ההיסטוריה כיצד הגיע מנהל חרדי לנהל בית ספר חילוני בהרצליה. האם היה כזה מאז ומתמיד או שחזר בתשובה לאחר שמונה כמנהל. מה שכן זכור לי הוא שוועדי הורי התלמידים ערכו מאבק בלתי מתפשר ברצונו של א. אבנרי לחייב את התלמידים בחבישת כיפות, בשיעורי התנ"ך והתושב"ע. 

אז בחבישה גלובלית של כיפות הוא לא הצליח, אבל בכיתה ח' הוא דאג ללמד אישית תושב"ע את כל כיתות המחזור. לאחר היכנסו לשיעור היה עובר בין התלמידים ומושיט לעברו של כל אחד את כובעו השחור, שהכיל כיפות משי שחורות (לא ממש הגייני הייתי אומר). ממבטיו היה ברור שאין מקום לסירוב - אצלו הבנים ילמדו תושב"ע אך ורק עם כיפות.

אבל זה עוד לא הכל. במשך שמונה שנים, שנה אחר שנה, שבועיים לפני כל חג - למעט שיעורי החשבון, טבע, (ואנגלית מכיתה ו'), כל שאר השיעורים במקצועות ההומניים (ספרות, לשון, הבעה בכתב, תנ"ך, היסטוריה וגיאוגרפיה) היו מוקדשים אך ורק ללימודי הילכות חג ותורה, מלווים בזמירות כמו "מפי אל", "על שפת ים כינרת", שהייתי יכול למלא בהן כאן פוסט שלם, אבל להדגמה אסתפק בשני אלה שהזכרתי:

ושתבינו, בשנות השישים אינני יודע מאין א. אבנרי המנהל השיג תקציב לרכישת מערכת קריזה משוכללת לכל כיתה, עם מרכז פיקוד בחדרו (הילכה בקרבנו הילדים השמועה שמערכת הקריזה איפשרה למנהל גם להאזין למתרחש בכיתות. מה שחיזק את האמונה הזו היא קריאות הפתע שבהן היה מזמין בדחיפות את המורה לשיחה בחדרו במהלך השיעורים. מותיר אותנו ללא מורה). 

ומרמקול שבכיתה היינו נאלצים לשמוע במשך 8 שנים בימים שני וחמישי איזו תפילה של כרבע שעה, של משהו שהדבר היחידי שאני זוכר ממנה (כי שעממה אותי) הוא " היום יום שני (או חמישי), שבו היו אומרים הלוויים בבית המקדש... בלה, בלה, בלה.

ובבוקר כמעט כל יום שישי, היינו נאלצים לשמוע דרך הרמקול שבכיתה שעה של זיופים של תלמיד שהגיע למצוות וקורא בטעמי מקרא את פרשת השבוע. 

אני בטוח שבבית הספר החילוני שלי הייתה חריגה משמעותית במספר השעות שהוקדשו ללימודי קודש, מעבר לתוכנית של משרד החינוך לבתי הספר הממלכתים החילוניים, בשל "רוח המפקד". בעוד שתלמידים דתיים ומסורתיים בהרצליה למדו בבית הספר הדתי ממלכתי "בר אילן" הסמוך לבית הספר "החילוני" שלנו. נראה לכם ששם לימדו תורת האבולוציה ושאר לימודי העולם הנאור שנחשב בעיניהם ככפירה?

ואפילו בתיכון הממלכתי חילוני היחיד דאז בהרצליה, למדנו במשך שנה שלמה בכיתה ט' מסכות "בבא מציעא" ו"בבא בתרא", כשממש לא הבנתי מדוע חשוב (לאחר שבועה) איך לחלק טלית אחת בין שני אנשים, שכל אחד מהם טוען שהוא זה שמצא טלית עזובה ברחוב. וכי מה יכולים לעשות המוצאים עם חצי או רבע טלית לאחר חלוקתה? חחחחח.

אז האם לדעתכם לא הייתה אז הדתה במערכת החינוך החילונית שלנו? בעוד שהחרדים פטורים מלימודי ליבה, עלינו כפו למעשה לימודי ליבה דתיים. האם יצא לכופים משהו מזה? לדעתי נהפוך הוא. זה רק העמיק בנו את תחושות ה"אנטי דת". בפגישות המחזורים שהיו לנו מיוצאי בית הספר היסודי והתיכון שבהם למדתי, לא היו חוזרים בתשובה. כי כפייה דתית רק ממאיסה.

אני שומע שיש לא מעט חילוניים הממעיטים בחומרת התופעה החדשה של ההפרדה המגדרית לצורכי תפילות במרחב הציבורי החילוני. למרות החוק האוסר זאת, לא מעטים הם קווי האוטובוסים שבהם הנוסעים כופים באלימות הפרדה מגדרית של הנוסעים בתחבורה הציבורית (הגברים במחצית הקדמית של האוטובוס ונשים במחצית האחורית). ולאחרונה יצאו רבנים של ערים מסויימות בפסקי הלכה האוסרים על נשים לדבר בקול רם באוטובוסים. מי קובע מהם הדציבלים המגדירים מה זה קול רם?

אז האם אין מדובר כאן בשחיקה חד צדדית מתקדמת של הסטטוס קוו על ידי המיעוט החרדי/ לאומי דתי במרחבים הציבוריים?

והנכדה שלי שלומדת בגן טרום חובה חילוני בירושלים (כי יש גם הרבה אחרים דתיים), כשהגיעה אלינו השבוע לביקור פתאום מזמרת משום מקום "ברוך אתה אדוני, אלוהינו מלך העולם..." ושרה כמה פעמים את השיר "עם ישראל חי, כי אנחנו מאוחדים (כשהיא משבשת את המילה מאוחדים במיוחדים)"... 

האם אין זו הדתה בקרב הגיל הרך החילוני? וכשהנכדה שאלה מדוע אנחנו לא מדליקים נרות שבת? אימא שלה הסבירה שאצלנו לא מדליקים נרות שבת ולא מתפללים. וזה הזכיר לי את מרים שפירא, המורה המסורתית שלי בבית הספר החילוני, שבלימודי הלכות פסח בכיתה ב' - ציינה והדגישה ש"בימי הפסח בכל בית ישראל לא אוכלים חמץ". ואני אז קמתי וצעקתי: "אצלנו אוכלים לחם בפסח"! כבר אז החינוך המשיחי הזה של הגיל הרך החילוני ממש החליא אותי. אצלי נסיונות שטיפת מוח יוצרים רק אנטי.

האם התחזקות ההדתה, ההפרדה המגדרית במרחבים הציבוריים והתמיכה הגורפת של רבני ש"ס, "אגודת ישראל" ו"דגל התורה" האשכנזיות בהשתמטות משירות צבאי חובה - האם כל אלה בעצם יובילו רק למלחמת אחים מרה? 

לסיכום אני מאמץ מילה במילה את דבריו של מוטי: "עם כל הכבוד שיש לי לדתיים, אני נגד "קירוב לבבות" מזויף שמשמעותו שאנחנו החילוניים נתקרב לדת. אני מאמין ב-"חייה ותן לחיות" כל עוד אין פגיעה באנשים אחרים. הדרישות של הדתיים לעיתים (לא תמיד) פוגעות בנו וגם בחלק מהקהילות שלהם עצמן (היחס של חלק מהחרדים לנשים מזעזע אותי כל פעם מחדש). גם לנו החילוניים יש תרבות, מנהגים ואמונות. זכותנו לחיות לפיהם לא פחות מאשר לדתיים הזכות לחיות לפי התרבות, המנהגים והאמונות שלהם. אני אתנגד לניסיונות של כפייה דתית ככל יכולתי".

* ראו גם בפוסט כפיה דתית בירושלים

פוסט שבת - שורה משיר

פוסט שבת בהשראת הנושא החם "שורה משיר".

הנושא החם מציע להציג שורה משיר/ים עם משמעות מיוחדת בעיניי. לצערי אלה מאוד רלוונטים לימים קשים אלה שעוברים על המדינה ואזרחיה.

השורה הראשונה שלי לקוחה מהשיר "נגד הרוח" של שלום חנוך, שיש בה גם תקווה, שהיא:

"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר".

לשיר זה יש משמעות רבה עבורי, כאחד שרואה עצמו לא אחת כהולך נגד הרוח. לא ארבה במילים, הכל טמון בשיר האלמותי הזה: 

בשיר נוסף (שמתאים גם הוא כמו כפפה ליד לימים קשים אלו במדינתנו ובעולם) - "השתקפויות חיי" של להקת המרמלדה - נתבעו בי במיוחד השורות:

Oh my sorrows. sad tomorrows

.Take me back to my own home

וכל השאר, במילות השיר היפה והעצוב הזה:

שנדע ימים טובים יותר.

שבת שלום

פסח מצה ומרור - פסח תשפ"ד

פוסט בהשראת נושא השרביט החם.

מזה עשור בערך, נקעה נפשנו מלילות סדר המוניים. מה זה המוניים? הן אני והן זוגתי דור שני לשורדי שואה, שזה כבר מסמן אותנו כמשפחות קטנות מהמצוי. בשנות התשעים במאה הקודמת היינו חוגגים לילות סדר או אצלנו או אצל אחותי, שכלל אותנו, בני/בנות הזוג, הילדים וההורים שלנו. לעיתים הצטרפו גם משפחת אחיה וגיסתה של זוגתי עם שני ילדיהם. בשיא הגענו ל - 18-20 סועדים גג.

לאחר נישואיו השניים של גיסי (אחיה של זוגתי) הלכה וטפחה משפחתו. מאישתו הראשונה שני ילדים, לזוגתו ילד מנישואיה ובת משותפת מנישואיהם השניים. לזוגתו אח ואחות שתמיד נוהגים לחגוג ביחד, כאשר לכל אחד מהם 3 ילדים וכיום לכל אחד מהילדים יש כבר 2-3 ילדים בעצמם. יחד עם כל הנספחים כמו משפחות גיסים, חותנים וחותנות, מספר המוזמנים אליהם לליל הסדר יכול להגיע ל - 70.

עבורנו זה כבר יותר מדי להצטרף לחמולה הזו, לאחר שניסינו אי אלו פעמים ובכל פעם המשפחה הלכה ותפחה, עד שכבר התקשנו לשייך מי למי ובוודאי לזכור את שמות כל האנשים והילדים.

בינתיים אימי נפטרה לפני 4 שנים, אחותי לפני שנה. לשלושת ילדיה יש משפחות עם ילדים משלהם, גיסות וההורים של הגיסות. השנה הם מתכנסים כולם בליל הסדר אצל ההורים של זוגתו של הבן הבכור של אחותי. אליהם הוזמן השנה גם אבא שלי עם העובדת הזרה ואימא של גיסי (בעלה של אחותי) והעובדת הזרה שלה. ושתבינו לאבא שלי יש שם בנוסף לנכדים גם 4 נינות מהצד הזה של המשפחה (אגב, נין נוסף אמור להצטרף בסוף החודש הבא מהנכד הקטן). ולליל הסדר הזה מצטרפים גם אחיה ומשפחתו של בת הזוג של הבן הבכור של אחותי. בקיצור עוד חמולה.

אז אנחנו ערכנו ליל הסדר אצלנו במסגרת המשפחה המצומצמת, שהשנה היא עוד יותר מצומצמת, בשל נסיעתו של הבן בבוקר ערב החג לבולגריה, לטיול קצר עד לאחר חופשת הפסח - נסיעת רענון עבורו, מהלחצים בעבודה המאומצת לדוקטורט. אז למעשה יחד עם משפחת הבת הסבנו לשולחן הסדר חמישה אנשים בלבד הכוללים אורחת מלבבת במיוחד.

 
בפסח הקודם עוד לא מלאו לה 3 שנים ולמעט סממנים של פסח בשולחן, כמו קערת פסח, מצות ויין - לא קראנו בהגדה. השנה כשהיא מתקרבת לקראת גיל 4, החלטנו

לערוך מיני ליל סדר, על פי ההגדה המתומצתת לילדים שהעניקה עיריית ירושלים לילדי הגן. וכדי להסתנכרן עם ההגדה הזו, צילמתי את העמודים שלה ושלחתי בוואטסאפ לקבוצת המשפחה המצומצמת:

השולחן היה ערוך עם קערת פסח מסורתית, נרות, קערת שלוש מצות, ייו ולקטנה תירוש. השארנו שני כסאות פנויים, אחד לאליהו הנביא והשני לחטופים (מבלי שהסברנו לקטנטונת משמעות הכיסא השני, מסיבות מובנות). הקראת הגדת הילדים יחד עם השירים (שאת כולם למדה בגן ויודעת את המילים בעל פה) ארכה בסביבות חצי שעה, כשכולם היו רעבים ומוכנים לאכול. הארוחה כללה גפילטע פיש וסלטים שונים כמנה ראשונה. לאחר מכן מרק עוף עם כופתאות מצה (קניידלך), מנה עיקרית הייתה ביף בורגיניון ולקטנטונת קציצות בקר אווריריות, אורז ושעועית מיני ירוקה (כן, אנחנו אשכנזים אוכלי קטניות). את הארוחה קינחנו בפירות - תותים, אוכמניות, פלחי פומלית ואננס. 

כשסיימנו לאכול (הקטנה חיפשה את האפיקומן ומצאה אותו. תמורתו קיבלה מאיתנו משחק קופסא (מחשבה) חדש הכולל חלקי מבנים תלת מימדיים דינאמיים, בהשראת משחק המחשב הידוע משנות התשעים "Prince of Persia", שבו הנסיך צריך לפתור כיצד להתגבר על צירופי מכשולים פיזיים שונים כדי להגיע אל הנסיכה בחירת ליבו. כבר אצלנו, הקטנטונת פתרה בקלי קלות את 4 שלבי החידות הראשונים בספרון המצורף ובבית תוכל לפתור שלבים נוספים מורכבים יותר. בסביבות השעה 10 תם הטקס והם חזרו לביתם.

בסך היה זה ערב משפחתי נעים, שקט ולא המוני- סוג של אסקפיזם מהמצב המחורבן במדינה.

יוקר המחיה - פרק ב'

בנושא החם "יוקר המחיה" של מדור השרביט בפרפרים, פרסמתי בעבר את פרק א'. והנה פסח זה קרב ובא ובו מה נשתנה מקודמו ? השתנה! - השתנתה הליריקה, כאן בפרק ב':

כְּשֶׁכְּבָר אֵין בִּי אֵמוּן בְּוָאלְסִים
עִם מְנַהֲלֵי גֶּמֶל וְנֶאֱמָנוּת
עִם אִינְטֶרֶסִים שֶׁל יוֹעֲצֵי הַשְׁקָעוֹת,
רוֹקֵד טַנְגּוֹ עִם בּוּרְסוֹת וְשַׁעֲרֵי מַטְבֵּעַ
יוֹם בָּצָל, יוֹמַיִם דְּבַשׁ וְגַם
אִם יוֹמַיִם בָּצָל וְיוֹם דְּבַשׁ
נִמְשַׁךְ הָרִקּוּד בַּקֶּרֶן שֶׁלִּי
נוֹתֵן לָהּ לִנְשֹׁם, בְּהֶקֵּפָהּ לֹא נוֹגֵעַ
וְהַדִּיבִידֶנְדִּים* - תַּשְׁלוּם מְזֻמָּן
תָּדִיר זוֹרֵם לְחֶשְׁבּוֹן הַבַּנְק.

הבנתם את ריקוד הטנגו הזה ?

(לא מומלץ לבעלי לב חלש, לבזבזנים כרוניים וללוקחי הלוואות)!

לכותב אין השכלה פורמלית בכלכלה.

* דיבידנדים מהם?