אין לי הרבה להוסיף על דברי החברים שכתבו בנושא החם הזה. אציין שאני עצמי דייקן בן דייקנים. ככה חינכו אותי הורי וכך חינכנו זוגתי ואני את ילדינו. אמנם אנחנו כבני לשורדי שואה משתייכים למשפחה קטנה יחסית, אבל בה כולם דייקנים, מלבד אחד מהמשפחה המורחבת - בעלה של אחותו של גיסי. שמו מתחיל באות שין ולכן לצורך העניין נכנה אותו כאן "שבאבניק".
אצלו איחורים כבדים היא מחלה. כל המוזמנים מוכנים להתחיל את סעודת ראש השנה או סדר הפסח. ומי איננו? השבאבניק ואישתו. שעה ורבע חלפה מהמועד וכשמטלפנים להבין מה קרה, אישתו מציינת "הוא מתרחץ ועדיין לא סיים" וכולם ממתינים לגודו עוד חצי שעה לפחות. גם אם היו מזמינים אותם לשעה מוקדמת יותר מאשר שאר המוזמנים - זה הועיל כמו כוסות רוח למת.
אם זה היה תלוי בי, מצידי שיגיע בסיום קריאת ההגדה או שיאכל את השאריות. אך רחמנים בני רחמנים המזמינים. אבל, יש אלוהים בשמים, לאחר שאימו של השבאבניק נפטרה, הוא חזר בתשובה בהשפעת "המיסיונרים" שלא היו מוכנים לוותר לכאורה על קולו הערב ו"מינו" אותו לחזן בית הכנסת. ומאז, תודה לאל, נפטרנו מעונשו של זה השבאבניק לתמיד - הרי בשבתות ומועדים הוא כבר לא נוסע 😃
אף פעם לא איחרתי לגן או לבית הספר. ובאוניברסיטה, להרצאות שלא עניינו אותי, פשוט לא הייתי מגיע בכלל (בהרצאות הפרונטליות לא הייתה חובת נוכחות). וכשהגעתי, מדוע שלא אגיע בזמן? ובהתאם אני מתכוונן.
בישיבות העבודה שניהלתי, תמיד הגעתי שתיים שלוש דקות לפני הזמן. בלוחות הזמנים המהודקים שהכתיבו לי אורחות עבודתי - לא היה מקום לאיחורים ולדחיית זמן תחילת ישיבות. סטודנטים או עובדים שהיו מאחרים לראיונות עבודה - לא הייתי מקבל. ולאחר הקבלה, מי שהיו מאחרים כרוניים, הייתי מעיף מהעבודה בראשית הדרך. ואם היו כאלה שהיו מורחים את הזמן בעבודה ומצאו את הילדים שלהם ישנים כשחזרו מהעבודה, זו כבר בעיה שלהם.
אני לא סובל מאחרים. משגע אותי שרבע, חצי שעה לאחר שהוחשך האולם והתחילה ההצגה, תמיד מגיע זוג שמקומם בקצה השורה (בצמוד לעמוד בתיאטרון החאן) והם מקימים את כל השורה. ואז חמש דקות לאחר מכן לעיתים מגיע עוד זוג ששוב מקים את כולם כדי להתיישב. כיוון שבמנוי החאן, נשמרים כרטיסים במקומות קבועים - אתה מכיר את כל היושבים הקבועים בסביבת מושבך וכפועל יוצא גם את המאחרים הקבועים.
צריך לשלוח את הסוררים האלה לחינוך מחדש בברלין. שם המאחרים אפילו בדקה לתחילת הצגת תיאטרון או אופרה - ימתינו מחוץ לאולם לאחר שנסגרו דלתות האולם, עד לאחר ההפסקה הראשונה. ובכלל בברלין ששהיתי שם כמה חודשים במהלך העבודה - לא הבנתי כיצד כל אוטובוס שם היה מגיע לכל תחנה בזמנים הרשומים על הדקה, למרות שגם שם יש פקקי תנועה...
מסתבר שהכל הוא עניין של חינוך. גם ביפן, נהגי אוטובוס או רכבת לא ימתינו אפילו עשר שניות, גם אם מישהו מתחנן בפניהם שהחבר/ה היו חייבים שירותים (ו"בבקשה חכה רק חצי דקה"). כן, זה לא כך בהרבה ממדינות עולם אחרות, אבל בישראל זה המצב הקיצוני השני.
האמת שלא רק בישראל, פעם נסעתי באוטובוס מרוקוויל ל-NIH בבת'סדה. קו האוטובוס הזה יוצא אחת ל- 40 דקות. ופתאום באמצע הדרך, ללא הודעה לנוסעים, הנהג נוטש את האוטובוס ונעלם ל- 5-6 דקות. כנראה כדי להתפנות ובהזדמנות לדחוף כריך. והוא חוזר מבלי אפילו להתנצל. מהר מאוד הגעתי למסקנה, שבאיזור זה, אי אפשר לסמוך על תחבורה ציבורית, אלא רק על נסיעה במכונית פרטית שלך, או לצעוד קילומטרים ברגל.
עוד דבר שמוציא אותי מדעתי הוא לצאת עם חברים לטיול. כאלה שאינם מוכנים ליציאה מהמלון או הצימר לפני 11 או 11:30 בבוקר. אז כאלה כמובן כבר יותר לא חברים שלי, לפחות לא לטיולים.
תודה לאל, כל בני משפחתי מדייקים (כי מהשבאבניק שלנו כבר נפטרנו). אנחנו מאחרים במתכוון רק לאירועים כמו חתונות. כי בישראל החופה מתחילה בממוצע כשעה וחצי מאוחר מהשעה הנקובה בהזמנה ועל כן אנחנו מגיעים בהתאם.
במדור השרביט בנושא החם הזה, קראתי דיון שעסק בתורים לרופאים ושיש שחושבים שזמנם יקר יותר מזמנם של הרופאים וחושבים הם שאם לא הגיעו בזמן שיועד להם (מסיבה כלשהי), זה לא הגון שהרופא מכניס את הבאים אחריהם בתור. אז אסיים בדוגמה אישית.
אני תמיד מכוון להגיע כחצי שעה לפני הזמן שנקבע לי לרופאים. לפני כחודשיים עברתי ניתוח קטרקט. הוזמנתי לשעה 7:30 בבוקר. יצאנו זוגתי ואני ברבע לשבע (כי בניתוחי עיניים נדרשת נוכחות של מלווה). הגענו בשעה 7:05 למחלקה. למעשה הייתי מיועד להיות השלישי בתור. אבל המנותחים הראשון והשני עוד לא הגיעו (דרוש תהליך הכנה הכולל גם מיסדר הזלפת טיפות לעין - תהליך שאורך כרבע שעה לפני הכניסה לחדר הניתוח).
האחות הראשית התקשרה למנותח הראשון ולאחר שהבינה שעדיין לא יצא מביתו ויתכן שיעכב את הרופא), ומשום שלא היה גם סימן חיים למנותח השני - התחילו איתי בפרוצדורת ההכנה ונכנסתי ראשון לניתוח. ב- 10:30 כבר הייתי חזרה בבית. אז כן, משתלם לפעמים להקדים לרופאים ושלא ילינו המאחרים. עם כל הכבוד, זמני חדר ניתוח וזמנם של המנתחים יקרים, ולכן לא יעלה על הדעת שחדר ניתוח ישאר ריק בהמתנה לגודם (תהיה סיבתם אשר תהיה).
בקניה בסופרמרקט שלי תמיד יש תורים של קונים עם עגלה או שתיים מלאות. לא יוצא דופן שבימי שישי צריך להמתין בתור לקופאית לפחות רבע שעה. ואיך זה מעצבן שיש כאלה שמשאירים בתור לקופאית עגלה עם מספר פריטים ונעלמים בסופר למשך זמן רב להמשך הקניות. אבל אצלי לא יקום ולא יהיה, עגלה כזו לאחר שהבעלים נעלמים יותר מחמש דקות - מוזזת אחר כבוד לצידי התור.שיצעקו כמה שירצו - ואני ספינקס. והעומדים אחרי בתור צוהלים ומריעים. ואני אומר לכם שיש אנשים שזו להם הרגל חיים.
בשירות הצבאי שלי ברמת הגולן, נאלצתי לנסוע בשני אוטובוסים מהרצליה פלוס להתנייד בקטע דרך ברמת הגולן, שלא הייתה בו אז תחבורה ציבורית ולכן היה צורך להמתין לטרמפים. למרות שהייתי צריך להגיע לבסיס עד 12 בצהריים, הייתי יוצא מבית הורי הכי מוקדם שאפשר, כדי לתפוס את האוטובוס לקריית שמונה שעבר בצומת רעננה בשעה 6:25. לבסיס הייתי מגיע בסביבות 11. לו הייתי מאחר, הייתי מעכב את היציאה לחופש של מישהו מחברי לנשק. אין מפח נפש רב מזה כשהמחליף שלך מאחר.
לסיכום, לא קשה להבין מדברי שאני לא סובל איחורים ולכן אינני סבלני למאחרים. לא סובל אנשים שמורחים את הזמן שלהם. מילא את שלהם, אבל מדוע של אחרים? כן, אני יודע שמאחרים כרוניים לא ניתנים לאילוף (כי זו מחלה), אבל גם אני לא 😉.
***
בשל עיסוקים אחרים ולוח זמנים צפוף, אני בכל זאת מפקיד פוסט זה קצת באיחור במדור השרביט. אז הרי איחרתי 😉
