הנושא החם - היחס לתגובות בבלוגיה

  
נכתב בהשראת נושא השרביט החם.
נתחיל בכך שאף בלוגר/ית אינם כותבים למגירה. ולמרות "ההצהרות" של בלוגרים מסויימים, אני מעריך שעמוק עמוק בלב, כולם שואפים לחשיפה. חשיפה אינה רק מספר הכניסות במונה, משום שמי שאינם נעזרים בסטטיסטיקה של גוגל אנליטיקס, למעשה אינם מבחינים בין קליקים של כניסות סרק עם יציאה מיידית, לבין קריאות אמיתיות. זמן הקריאה הממוצע לפוסט הוא למעשה המדד היחיד בעל משמעות לבלוגרים במניית הכניסות לבלוגים שלהם.

על כן, מדד נוסף לכל הבלוגרים לגבי מידת ההצלחה/ ההתעניינות/ החשיפה של מה שהם כותבים בבלוגים שלהם , בלי יוצאים מהכלל (למעט בלוגרים שחוסמים תגובות לרשומות שלהם) - הוא מספר ואיכות התגובות של הקוראים . 

אך מה לעשות? כשיש קוראים שאהבו את מה שקראו, אבל אין להם משהו "חכם" לציין/להאיר בנושא הרשומה. או כשיש קוראים שמתעצלים (ולא בלי היגיון) למלא שלוש שדות - שם/כינוי וכתובת מייל (שיש לא מעטים שנמנעים לחשוף אותה מטעמי פרטיות) וכתובת הבלוג/אתר. ויש אולי גם סיבות אחרות שיפורטו בהמשך (בשאלון המצורף). 

הסטטיסטיקה מלמדת שמספר התגובות הממוצע לפוסט, בבלוג הבית שלי חשיבה חופשית ב- 5 השנים האחרונות עומד על 12.3. ומכיוון שמספר התגובות כולל גם את התגובות שלי- לתגובות, למעשה מדובר בממוצע של כ- 6 תגובות בלבד לפוסט (של 3 עד 6 מגיבים). ובחמש השנים הללו למעשה קיימת מגמת ירידה מתמדת בתגובות. אני יודע/בטוח שלא מעט בלוגרים הפסיקו בגלל זה לכתוב בכלל (או שמפרסמים פוסט נדיר פה ושם). גם מספר הלייקים הולכים ומתמעטים.

זה ופיחות במספר האווטרים ברשימת העוקבים (וכשאחד האווטרים נעלם פתאום) בבלוג שלך, או כשהבלוג שלך הוצא מרשימת BlogRoll בבלוגים שהיית שם "בן בית" - מרגיש לך שסר חינך - בד בבד עם כך שאותם בעלי בלוגים גם הפסיקו להגיב  בבלוג שלך - כל זה נותן את ההרגשה שהבלוגרים האלה מחרימים כעת מסיבותיהם הם את הבלוג שלך והפסיקו להתעניין בו...

כן, אם היו לך פעם עשרות או מאות תגובות לפוסט (נכון, גם של טרולים ומאותגרי נפש) - מספר שפחת כיום לאחדים בודדים, מה זה אומר? 

בעקבות שאלה זו וחשבון הנפש שנלווה אליה, הוספתי לבלוג חשיבה חופשית את הכפתור הבא:

שמקושר לטקסט ההסבר.

אז לא אכביר במילים ובמקום אסיים בשאלון: "אמרו לי מה הרגליכם ואומר לכם מי אתם..."

השאלון,
נא סמנ/י מהם הרגליך:

🔳 לא נוהג/ת להגיב לפוסטים של אחרים.
🔳 מגיב/ה לפוסטים של אחרים רק אם התוכן שלהם מעצבן אותי.
🔳 מגיב/ה בבלוגים של אחרים רק אם וכאשר הפצעתי עם פוסט חדש בבלוג שלי.
🔳 מגיב רק בבלוגים הנכללים במועדון הקריאה הסגור (BLOGROL) המוצג            בבלוג שלי.

🔳 יש לי רשימת "חרמות" של בלוגים שלעולם לא אקרא/אגיב להם יותר.
🔳 קורא/ת (ומגיב/ה) רק בבלוגים מהפלטפורמה שלי (וורדפרס ⤄ בלוגספוט).
🔳 מגביל/ה קריאה ותגובה רק לפוסטים של בלוגרים שמגיבים בבלוג שלי.
🔳 מעצלות/חוסר בזמן מסמנ/ת רק אהבתי בפוסטים שאני קורא.

🔳 לא מאפשר/ת (חוסם) תגובות אצלי בבלוג.
🔳 מתייחס/ת לתגובות אצלי בבלוג באופן סלקטיבי (רק למי שבא לי בטוב)*
🔳 שוכח/ת לאשר תגובות אצלי  בבלוג**
🔳 לא מתייחס/ת לתגובות אצלי בבלוג או מתייחס/ת אליהן לעיתים רחוקות.

* כשמישהם מתייחסים לתגובות של כולם ומתעלמים באופן עקבי יותר מפעם אחת לתגובות שלי - אני מבין מכך שהם אינם מעוניינים בי כקורא וכמגיב בבלוג שלהם. לצערי/לצערם יש לי כמה כאלה.

** כשתגובות מושקעות שלי ממתינות לאישור הבלוגר/ית - ממתינות וממתינות וממתינות וממתינות... ואולי מקבלות התייחסות לאחר כמה חודשים, כשכבר שכחתי על מה ולמה - אני כבר לא אגיב לבלוג הזה יותר בעתיד.

הנושא החם - ימי הזיכרון: האם אבל ושכול אחד כבד ו"יוקרתי" יותר ממשנהו?

 לפני מספר שנים נסעתי יחד עם קולגה בענייני עבודה (אני הנוהג והוא "הטרמפיסט"). בשיח שהיה על הרקע של ההורים שלנו (ונדלג על תחילתו, שאין הוא העיקר לעניינינו) - הוא זרק לחלל הרכב, בנימה ספק מתריסה, ספק חששנית מעט: "אני לא ממש מתחבר ליום הזיכרון לשואה  (ושימו לב שכמוהו כמו מבחינת רבים, רבים מדי, זהו "יום הזיכרון לשואה" ומשמיטים את "והגבורה" הצמודה למועד רשמי זה - מעשה לא הייתה גבורה - הרי "כולם פשוט סבונים שהובלו כצאן לטבח"). והוא הוסיף ואמר, "אני מזדהה הרבה יותר עם יום הזיכרון לחללי צה"ל" ולנפגעי פעולות איבה. לא, הוריו לא חוו את השואה. אביו בכלל יוצא עדה חרדית דור חמישי בארץ, שיצא להפקרות וחזר בשאלה. פגש את אישתו "המופקרת" רחמנא לצלן והקימו בית חילוני במושב צפוני בישראל, שבו הביאו שלושה ילדים לעולמנו. והוא הוסיף ואמר בנימה מעט מהוססת, "לא נעים לי לומר את זה על בני העדה  החרדית הזו שמגעילים אותי, שלבושים ביום שרב כמו ביום חורף, מסריחים מזיעה". והוא סיים וסיכם "לא נעים לי לומר את זה, על מי שבמוצאם הם אחים שלי,כן?" לא נעים לו לומר, אבל אמר.

לא מצאתי טעם להיכנס איתו לעימות מילולי (למרות שממש בא לי אותו רגע, להשליך אותו מהרכב שלי). פלטתי רק משפט אחד: " אבל ושכול של האחד אינו נעלה יותר מזה של האחר"! (רק משום שהשכול של האחד אינו על בן משפחתך או הקרובים שלך - משפט שנותר בליבי ולא נזרק אז לאוויר העולם). 

אני גם כבר ויתרתי על ויכוחי ההשוואות. האם שואת השבעה באוקטובר נחשבת לשואה? יש שעושים השוואה "אקדמית" ומחליטים שאם אין הקבלה אחת לאחת - אין זו שואה. אבל לתשובה האמיתית - תשאלו את אלו שהם ומשפחותיהם נפגעו ממנה. תשאלו את אלפי הפצועים קטועי האיברים והעוורים והפגועים נפשית, שישארו נכים למשך שארית חייהם ותשאלו את בני המשפחה שלהם. תשאלו את אלו שנעקרו מבתיהם ההרוסים והשרופים ושחיים עד היום בחדר בבית מלון או בדיור ארעי אחר. תשאלו את חיילי המילואים המגוייסים מאות ימים - על העסקים המתפרקים ומשפחותיהם המתפרקות. תשאלו את המוני הילדים שהוצאו ממסגרות ומאז מרטיבים במיטה וסובלים מחרדות וסיוטי לילה. תשאלו את שורדי השואה ההיא שנותרו בחיים שהחמאס שרפו את ביתם, רצחו את בני משפחתם, או חטפו אותם להינמק/לימק או להירצח באכזריות במנהרות החמאס המחניקות כבר למעלה משנה וחצי...

אבל הדבר הנוראי ביותר בעיני בשני ימי הזיכרון שלנו, הן מעמדות השכולים והנפגעים שעושה החברה הישראלית. כי לא נאה להם טקס משותף. זה מתחיל בבך שמאז קום המדינה קיימת הפרדה בין שני ימי זיכרון - האחד לזכר "הגלותיים" שניספו - "הסבונים שהובלו כצאן לטבח". והשני לזכרם של "יפי הבלורית והטוהר". וביום הזיכרון השני - למעמד השכולים העליון של חללי צה"ל לא נאה לאחד טקס אחד עם שאר חללי מערכות ישראל כמו המשטרה וחס וחלילה עם זה של "הנחותים ביותר" - נפגעי פעולות האיבה (הטרור).

ההבדל וההפרדה הזו שעושה החברה הישראלית בין "מעמדות" של משפחות השכול בטקסי ימי הזיכרון, תסלחו לי, פשוט מגעיל!!!

ואני עוד לא מדבר על אלו "שימותו ולא יתגייסו" שממשיכים ללכת ברחוב בעת צפירות ימי הזיכרון. וגם לא על כל אלה שחושבים כל הזמן על מבצעים במחירי כרטיסי טיסה כדי להתרענן בטיול חו"לי כזה, כי הם ב"ג'ט לס" וכבר לא יכולים יותר בלי "דיוטי". או אלה שממש חייבים לעצמם הזמנת טיול כמו בפרסומת האגרסיבית של "טריווגו" לפני הקורונה ו"הולידיי פיינדר" כעת, וכדי לממן את זה יקחו הלוואה ב"מאני טיים". כי השואה של האחד איננה  השואה של האחר כמובן.

והשנה, לקראת יום העצמאות כבר נעשה הקמפיין האגרסיבי ל- "כל המדינה תולה דגלים". אז אני ("הנון-קונפורמיסט הבזוי שאינו שווה יריקה") לא מתכוון לתלות גם השנה דגל. אני כבר הפסקתי לתלות דגל בשנה שעברה ובשנה שלפניה שבה קודמה הפיכה משפטית ושלטונית שהביאה עלינו את האסון הנוכחי. ואני אתלה במקום דגל ישראל את דגל החטופים. כי מדינה ריבונית שאינה מחזירה אזרחים שהפקירה, אינה ראויה לחגיגות עצמאות. ובכלל, מן הראוי שהשנה ביום העצמאות - דגל ישראל ישאר תלוי בחצי התורן ובמקומו יתלה בראש התורן דגל החטופים. 

והשנה זו תהיה גם השנה השלישית שבה אני אוותר על צפייה בטקס הדלקת המשואות "לתפארת מדינת ישראל" - שמארגנת גברת סיבוני-רגב (בין טיול אחד לשני במרוקו) - שבו השנה במקום 12 מדליקי משואות כמספר שבטי ישראל, ידליקו השנה 36 במספר מדליקי משואות (כסמל לתפארת העלייה בשיסוע העם). ושוב אחרים השנה צפיה ושמיעת הנאומים הפוליטיים של ראש ממשלה בזוי ושל יושב ראש כנסת-המריונטות שלו, המחללים קדושת המעמד של הנופלים ואחדות העם. גם לא אחגוג ברחובות המוארים בתאורה עירונית צבעונית ועם כל מה שנלווה לזה.

כי עוד כבר לפני שלוש שנים כתבתי את זה:

קצוות - קדיש לַהוֹרָה

אָזְנַי מְלֵאוֹת קַבָּלָה וְהִתְחַסְּדוּת
אֲנִי נוֹשֵׁם בְּעוֹלָם שִׂנְאַת הַמְּבַקֵּר
קָצָה נַפְשִׁי לִשְׁמֹעַ אַחְדוּת מְזֻיֶּפֶת
בְּטַלִּית שָׁחֹר וְלָבָן, קְצָווֹת מִתְרַחֲקִים
תַּחַת תַּכְרִיכִים לַחְלוּחִיִּים מִדְּמָעוֹת,
עֲטוּפוֹת שְׁתִיקוֹת הַמֵּתִים שֶׁקָּבַרְנוּ.

נִצָּב בְּדַקּוֹת דּוּמִיָּה, עֵינַי רוֹאוֹת מְאוּם
בְּרֹאשִׁי מַחְשְׁבוֹתַי רוֹחֲצוֹת בְּדָם קְדוֹשִׁים
בַּמִּרְפָּסוֹת הֲמוֹנֵי דִּגְלֵי הַכָּחֹל לָבָן
אֵינָם מִתְנוֹסְסִים כְּבָר כְּפַעַם
קַדִּישׁ, סִלְסוּלִים וּמֵאֲוואלִים
חֶדְוַת הוֹרָה יִשְׂרָאֵל מַחֲלִיפִים.

פָּשְׁטָה קִינָתִי אֶת הָרֶגֶל (הדגל).

* פוסט נוסף בהשראת נושא השרביט החם - ימי הזיכרון.

הנושא החם - דור שני לא רק ביום הזיכרון

נכתב בהשראת  נושא השרביט החם  - ימי הזיכרון. 

אני דור שני לשואה. המשפט הזה נשמע קצר, כמעט טכני, אבל בתוכו מקופלות עשרות שנים של שתיקה, כאב, מבטים שלא שוכחים, אהבה מהולה בפחד.
גדלתי בבית שהיה ספוג בזיכרון, גם כשהוא לא נאמר במילים. הבית שלנו לא היה במחנה, אבל לפעמים כך הרגיש. 

אנחנו, הילדים, למדנו להרגיש בלי שיאמרו. למדנו לחשוש מדפיקה בדלת, להירתע מקולות חזקים, להצטמצם מול סמכות. ולמדנו גם להגן - עליהם, על עצמנו, על הסיפור שאסור שיימחק. אני כותב את השורות האלה לא רק בשבילי. אני כותב כי אני חושש מהשכחה. אנחנו בני הדור השני שמבינים שהזיכרון עובר דורות, אבל גם נחלש. כשאנחנו נלך, מי עוד יישא את הכאב הלא מדובר הזה?

אני כותב כי אני זועם - על מדינה שלא תמיד ראתה את ההורים שלנו, ולא תמיד ראתה אותנו. על בירוקרטיה שהשפילה, על פיצויים מבישים, על התעלמות שקטה מהפצעים שאי אפשר לראות. 

אני גם זועם - על מדינה שלא למדה דבר מהעבר והופתעה באירועי השבעה באוקטובר...

אבל אני גם כותב מתוך תקווה. תקווה שהכתיבה תשמור משהו. שתעורר מישהו לשאול, להקשיב, להבין. כי אם לא נספר - מי יספר?

השואה נגמרה ב-1945. בשביל ההורים שלי - היא לא נגמרה לעולם. בשבילי - היא רק קיבלה צורה אחרת. ואני כאן, כותב, נושא את הלפיד. לא של זיכרון סתמי, אלא של חיים שחייבים להיות עם משמעות.

נולדתי לתוך כאב שלא דיברו עליו, אבל הוא היה שם. 24/7, כמו שכתבתי פעם – לא רק ביום השואה והגבורה. גדלתי בבית ששני הורי שורדי שואה. לא היה צורך להסביר - הכאב נוכח תמיד. גם כשההורים ניסו לגדל אותנו "נורמליים", הבית לא היה באמת רגיל.

אמא שלי שתקה כמעט תמיד. רק בפלשבקים פתאומיים - רמזים לעבר - שאפשר היה לשמוע ממנה משהו ולצרף אותם כפאזל. אבא היה שונה. הוא סיפר - לא בבת אחת, אלא בפיסות, בהמשכים, בעיקר בארוחות שבת בצהריים, לי ולאחותי. הייתי אז בערך בן 12. בדיוק כמו שהוא היה כשהמלחמה פרצה.
פירטתי על כך גם בפוסט על יום השואה שלי - זיכרון שאינו מרפה.

לימים, אבא העיד בפני צוות של יד ושם שהגיע לביתו להקליט את סיפורו. הוא גם הוקלט לפרק דוקומנטרי בערוץ "דוקו". אני זוכר את זה כאירוע טעון. מפגש בין כאב לבין מיקרופון ומצלמת אולפן. הוא גם זכה להדליק משואה לצידו של בני, הנכד שלו, מדוגם במדי צה"ל - בשירות סדיר ביחידת עלית מובחרת. הוא גם זכה לפגישה אישית עם נשיא המדינה ורעייתו, בטקס אשתקד שנערך בהר הרצל.

והכאב הזה לא נשאר בעבר. עד היום, כשמישהו מעיר את אבא מהשינה, הוא קופץ בבהלה - ממש פיזית. כמו אדם שלעולם לא יצא באמת מהמחנה.

בתור ילד, תמיד הרגשתי שמשהו חסר. אף פעם לא היו לי סבא או סבתא, לא מצד אמא ולא מצד אבא. רק תמונות ישנות של חלקם. חלקם לא אדע לעולם מה היה מראיהם. אולי שם של דודים ודודות ש"נעלם". לעומת ילדים אחרים בסביבתי, זה היה כאב שקט. לא מדובר, אבל צורב. כתבתי על כך בבלוג חשיבה חופשית בפוסט “דור שני - להיות בן להורים בלי הורים”, והתחושות האלו ממשיכות ללוות אותי גם היום.

ההורים ניסו למלא את החסר דרך קשרים עם שורדים אחרים - חברי ילדות שלהם, קרובי משפחה רחוקים - שהפכו אצלנו ל"דודים" ו"דודות". עד כדי כך שלפעמים הרגשתי כחי בתיאטרון של משפחתיות שניסו לבנות מחדש.

כפי שגם כתבתי בעבר בבלוג חשיבה חופשית - על שואה, זיכרון ומה שביניהם -"הדור השני אינו לגמרי נורמלי. לא המדינה ולא ממשלות גרמניה מכירות בכך. הדור השני אף פעם לא יקבלו פיצוי מאף אחד. הם וסבלם העקיף שקופים." 
זו התחושה. שאתה שקוף. שאתה נושא את העול בלי שיבינו מה המשקל. שאתה לא יכול להתלונן, כי זה לא אתה שעברת את השואה. אבל בעצם - היא עברה גם בך. עד היום אני חולם על בריחה והסתתרות מפני הנאצים.

ואני כותב את הפוסט הזה לא בשביל יום השואה. אני כותב אותו בשביל כל הימים האחרים בשנה. אלה שבהם אין צפירה, ואין טקסים. אבל אצלנו בבית - יש הד טעון שממשיך לפעום גם בשאר ימות השנה.

אני כותב בשבילי, בשביל אבא, בשביל אמא. בשביל הילד ההוא בן ה־12 שלא הבין למה ההורים שלו כל כך שונים מהורים של חברים. בשביל הנכדים שלי, שאולי יום אחד ישאלו "מה זה דור שני".
ובעיקר - אני כותב כדי לזכור, ולהזכיר. כי אם לא אנחנו - מי יספר? 

***

ובכל שנה, כשיום השואה מתקרב, משהו בי מתחדד. אבל השנה, אחרי השבעה באוקטובר 2023 - אני לא יכול לכתוב מבלי להתייחס למה שנפרץ בי מחדש.
יש מי שמסרבים להשוואה. אני מבין אותם. אבל אני לא מדבר על השוואה היסטורית - אלא על תחושה. על זעזוע. על חוסר אונים. על קו דק שמתחיל להיטשטש בין "זה לא יקרה שוב" לבין "זה כבר קרה". בין שואה לשואה - כצאן שהובלו לטבח.

בשבעה באוקטובר קמנו למציאות שבה למדינה שלנו - שיש לה צבא, ממשלה, טכנולוגיה, מודיעין - לא הייתה תשובה. זה לא היה "רק" מחדל. זו הייתה תחושת בגידה במובן הקיומי ביותר.
ופתאום, אנשים שבעבר אמרו שהשואה לא נוגעת להם, שלא מזדהים איתה - מצאו את עצמם אומרים: "זו הייתה השואה שלי."

אני, בן לשורדי שואה, לא צריך השוואות. אני נושא את הכאב ההוא מגיל אפס. אבל דווקא בגלל זה - אני מבין טוב כל כך איך טראומה קולקטיבית חורכת את התודעה.
ולצערי, למדתי שוב שהישרדות אינה רק עניין של זיכרון היסטורי - אלא של מוכנות, של הכרה, של אחריות.

אז אני כותב - גם בשם מי שכבר לא יכולים. גם בשם מי שזה עתה הבינו מה זה אומר "להישאר לבד מול זוועה". גם כדי שלא נתבלבל: העבר לא עבר אם לא למדנו ממנו כלום.

עוד בסדרת הפוסטים

וגם כאן

הנושא החם - שירי עשור, רשימה נבחרת

 פוסט זה מובא בהשראת נושא השרביט החם והוא בחירה אישית של רשימת שירי השנה בעשור. אני חושב שנושא זה מעולה לימים קשים אלה, שבהם קיים חוסר אמון כבד בין נתח מרכזי של העם לבין ההנהגה שהובילה אותנו לאירועי השבעה באוקטובר 2023 ללא לקיחת אחריות וממשיכה לשסע את העם ולפגוע באושיות הדמוקרטיה ובשומרי הסף שלה. אירוע רודף אירוע והזעם בציבור עז. באופן אישי, מאז 7 באוקטובר אינני מסוגל לחגוג, אינני יוצא לבלות במסעדות, אינני נוסע לטיולים בחו"ל, אינני יוצא לנופשים בארץ. האסקפיזם היחיד שעובד עבורי בזמני הפנוי הוא האזנה למוזיקה ומינון זמן החשיפה האישי שלי להאזנה לחדשות באמצעי התקשורת. אינני מסוגל לשמוע את השופרות ומלחכי הפינכה המוכרים לכולם, ש'הגואליציה' תוקעת בכל פאנל תקשורתי אפשרי. אז במקום לשמוע את התעמולה והברברת שלהם, אני מחבר אוזניות ושוקע בעולם המוזיקה שלי. 

העשור שבחרתי לרשימה בנושא החם הוא שנות ה-90 במאה הקודמת והשירים הם לועזיים. בהזדמנות אחרת, בהחלט ראוי להתייחס גם לשירים העבריים היפים שכיכבו בעשור זה. 

הבחירה של הרשימה שלי לא הייתה קלה כלל וכלל. שירי השנה ברשימה אינם שירי השנה שנבחרו במצעדי הפזמונים, אלא שירי השנה לטעמי האישי. ולפני שאציג אותה ומכיוון שהיא מוצגת בשבת, הרי ראשית הלוגו

והרשימה:

1990   
Heart Shaped Box -Nirvana

 

1991
בשנה זו יצאו הרבה מאוד אלבומים טובים שמלאו את מצעדי הפזמונים. לאחר התחבטויות בחרתי בשני שירים אייקוניים:

  

Wicked Game - Chris Isaak
 

Guns N' Roses - Don't Cry

1992

גם כאן לא הצלחתי להכריע מי מהשניים והרי הם:

Everybody Hearts- REM

-

Creep - Radioheads

1993  

מהאלבום Face the Heat שמשקף מעבר של הלהקה מסגנון הרוק לסגנון מטאל-הארד רוק  מתוכם אהובים עלי הרגועים יותר שבאלבום ומביא כאן אחד מהם. אוי, כמה רלוונטיות מילות השיר לימים קשים אלה ולאימהות שכמהות להחזיר את בניהם...

Under the Same Sun - Scrpions

1994

ושוב גם כאן התחבטתי בין שניים וללא הכרעה

Green Day - Whatsername 

Foreigner- I Keep Hoping

1995

The Cranberies  - ZOMBIE

 

1996

מאלבומם Purpendicular של Deep Purple בחרתי בשיר

Sometimes I Feel Like Screaming

 

1997

Depech Mode - It's No Good

1998

Blues on me - Snowy White

1999

David Bowie - Tin Machine - Heaven's In Here

מקווה שניהנתם,

שבוע טוב