פוסט שבת

סיכום שבוע

יום א' - אובססיביות (פ 0021)

יום ב' - חריף זה לא טעם (פ 0022)

יום ג' - טיפ: חומרי הדברה בירקות ופירות (0023)

יום ד' - סתימה בכיור - כיצד נספק פחות עבודה לאינסטלטור (0024)

יום ה' - בדיקות: בזכות הזון? (0025)

יום ו' - שניצל זה לא סולית נעלים (0026)


קינוח לשבת

בילדותי הייתי מתעורר לקולו של מיכאל בן חנן  'הרֵיים, הרֵיים... כּוֹפֵייף, כופֵייף' 

ולאחר התעמלות הבוקר, המוזיקה הקלסית הקלה ברדיו ליוותה את ההכנות לגן הילדים ואחר כך לבית הספר. היצירות חזרו על עצמן ואחת היפות שזכורה לי היא לה טרוויאטה, שחיבר ג'וזפה ורדי. 

שנים אחר כך ישובים בבית האופרה המפואר בברלין, באחת המרפסות הקטנות הקרובות לבמה שבצידי האולם. מרפסות עם מעקות מוזהבות ועטורות בווילאות ומלמלות - מאזינים וצופים בהפקה גרנדיוזית של לה טראוויטה. כמובן, בלבוש תואם - מעונב ובחליפה, הגברת עם שמלת ערב. כנאמר, "בברלין התנהג כברלינאי". 

למחרת אלה ממשתתפי הכנס המדעי שנכחו גם הם באולם האופרה, נהרו בהתרגשות לציין שנראינו במרפסת, כאילו היינו נצר למשפחת המלוכה הפרוסית. ואנחנו בסך הכל הגענו לרכוש כרטיסים שעתיים לפני המופע וגילינו שכל הכרטיסים אזלו, מלבד הכרטיסים למרפסת הזו. כיוון שלא נמכרו עד אז בשל מחירן המופלג, זכינו למחיר מוזל של 'הדקה התשעים'.

תקציר העלילה של לה טראוויטה בקישור כאן.

אגב, תופעה מעניינת - באופרה מתקיים הקסם שבו יכולים לדבר (לשיר) בו זמנית מספר אנשים וניתן לשמוע ולהבין כל מילה של כל אחד מהם. זה מקסמי המוזיקה, שבלעדיה היו הדברים נשמעים כקקפוניה אחת גדולה. 
והרי קטע מלה טרוויאטה להנאתכם

שבת נפלאה
קנקן