לפני ימים אחדים נתבקשתי לכתוב על 'חריף'. ובהזדמנות זו רוצה לציין כי בקשות הקוראים הן רעיון טוב, והן ישקלו ברצינות רבה להתייחסות ולפרסום כאן.
ראשית אקדים ואומר שבניגוד לטעמים הבסיסיים (מתוק, מלוח, חמוץ ומר) שלתחושתם אחראיים קולטנים (רצפטורים) ספציפיים הממוקמים בלשון - החריף אינו טעם!
למעשה החריף הוא 'צריבה' של 'קולטני כאב' בכל האזורים בפה. למעשה החריף גורם למעין כוויה בפה, באותו אופן שמגע חריף בריריות האף והעיניים גורם גם הוא לצריבה ולכאב.
יש אנשים שמרבים מאוד בחריף. האם הכאב שגורם החריף פוחת עם הזמן? התשובה היא שרמת הכאב שגורם החריף זהה לכולם. אבל הצרכן הכרוני של חריף נהנה מהכאב.
אז אם חריף אינו טעם אלא צריבה/כוויה, נשאלת השאלה מה טעם להשתמש בו? מסתבר שיש אנשים המכורים לכאב הצריבה של החריף כמו המכורים לאדרנלין.
כאן המקום לציין שיש סוגים שונים של חריף, שבכל אחד מהם קיים חומר כימי שונה הפועל באופן שונה על קולטני הכאב.
הקפסאיצין - שמצוי במשפחת הפלפלים החריפים
הסיניגרין - שמצוי בחזרת, בחרדל ובוואסבי
האליצין - שמצוי בשום
לכל אחד מקבוצות החריף מיוחסות יתרונות רפואיים. מחקרים מצביעים שאכן לחומרים אלה עשויים להיות תכונות רפואיות מסויימות. כמו הארכת חיים, מניעת סרטן והתקפי לב, מניעת דלקות והטבה לחולי סוכרת. מצד שני ישנם מחקרים המצביעים על קשר בין צריכה מוגזמת של חריף לסוגי סרטן מסויימי.
כמו כן יש לקחת בחשבון שני דברים בהערכת המחקרים הקיימים:
ראשית, שהמחקרים האלה מצביעים על מגמה מסויימת של יתרונות וריפוי, אבל אף אחד מהם לא סיפק עדיין הוכחות חותכות ל'תכונות הפלאיות' שמייחסים להם ברפואה הטבעית. גם אם מחקר מסויים מצביע על עליה של 14% בתוחלת החיים של צורכי חריף באופן מתון, הרי מחקרים אלה בעייתיים. כי הם מתבססים על שאלונים לנבדקים, שבהם הם מדווחים כמה פעמים בשבוע צורכים אוכל חריף. אבל כמה חריף בדיוק צורך כל אחד מהמדווחים? האם המדווח בנוסף עוסק בפעילות גופנית? ומה הרגלי התזונה וההגיינה של הנבדקים בנוסף לחריף?
שנית, וזה נכון באופן כללי לגבי 'הרפואה הטבעית', שבניגוד לרפואה האמיתית, אין ניטור מדוייק של החוזק (התלוי באקלים, בתנאי הקרקע ובתנאי הגידול של הצמח) - ובהתאם מהו המינון המדוייק הדרוש?
למשל ידוע שבפטרוזיליה יש חומרים משתנים, אבל מי שסובל מיתר לחץ דם ומשתמש למשל בתרופה המשתנת פוסיד - כמה קילוגרם פטרוזיליה הוא צריך לצרוך ביום כדי להחליפה בתרופה? אני מקווה שירדתם לשורש העניין ולבעיתיות של שימוש במזון ובצמחי מרפא כתרופה.
על סמך ממצאים ארכאולוגיים, אנתרפולוגים משערים שהאדם הקדמון החל בשימוש כחריף כדי להתחסן בפני מזון מקולקל, בשל תכונותיו 'האנטיביוטיות'.
אינני יודע עד כמה ניתן לסמוך על חריף באוכל שימנע הרעלות מזון, אבל חריף אש בהחלט יכול למסך על טעם של אוכל מקולקל. אנשים המתבלים את האוכל שהם אוכלים בחריף אש מוגזם, אינם חשים במזון מקולקל. זוכרים את השערוריה שעוררה עובדת באחד הסניפים של טיב טעם - שהעידה כי מוכרים שם בשר שפג תוקפו, ששטפו את הסירחון הנודף ממנו במים, המליחו ותיבלו אותו בחריף, כדי להסוות את טעם הקלקול?
מכאן שאנשים שמוסיפים חריף בצורה מוגזמת, באמת יכולים לאכול אוכל מקולקל או בעל איכות ירודה ועם טעם מגעיל בלי להרגיש.
בהמשך אפרסם בבלוג 'חשיבה חופשית פלוס' כתבה מקיפה על סוגי החריף ועל התכונות הרפואיות המיוחסות להם - על הטוב, הרע, והאמונה הטפלה. ובינתיים ממליץ לצפות בקליפ קצר והמאלף הזה:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
נא להגיב כאן (הדיון יסגר 14 יום לאחר הפרסום)